שנות הששים יצרו שני סגנונות שונים של עיצוב. עד אמצע העשור, העיצוב היה למעשה המשך של הסגנונות שרווחו בשנות החמישים. לסצינת העיצוב האמריקאית היו שני מוקדים עיקריים: מישיגן – בה התרכזו מרבית המעצבים התעשייתיים שייצרו רהיטים, וקליפורניה שהכתיבה את הטון בכל הנוגע לאדריכלות ועיצוב פנים. אידאל "הבית החכם" התפשט במהירות עם כניסתם של יותר ויותר מוצרים אוטומטיים דוגמת מכונות כביסה ומקררים שנעשו נגישים כמעט לכל כיס.
ואז הגיע השינוי. איפה שהוא באמצע העשור. ההתפרצות של תרבות הנעורים הציבה אתגרים בתחום העיצוב והביאה עימה הבטחה לשוק חדש. מרד הנעורים הזה תורגם במהרה ע"י מעצבים ללייף סטייל צרכני. "עיצוב נייד" של טרנזיסטורים, טלוויזיות נישאות וקטנועים קסמו במיוחד לצרכנים צעירים. רעיון הניידות התאים לתחושת החופש שנישאה באוויר. ואם כבר הזכרתי טלוויזיה אז זה כנראה המקום לציין את המעבר משחור לבן לצבע. הטלוויזיה הצבעונית חדרה במהירות לכל בית ובין היתר חשפה את הצופים לתרבויות אקזוטיות במקומות רחוקים. דוגמאות? לא חסר: "ספרדי קולוניאלי" הפך לסגנון עיצובי חם שנמשך עד לאמצע שנות השבעים וגם סגנון "מרוקאי" נחשב לאופנתי מאד. ההשראה בעיצוב שעוררו שתי התרבויות הביאו לשימוש בצבעים מודגשים ועשירים, ובדוגמאות מקושטות ייחודיות. לצד הטלוויזיה שהחדירה צבע לכל בית, גם אמנות הפופ והאופ החדירה צורות וצבעים חדשים.
הפופ ארט החל את דרכו בסוף שנות החמישים בבריטניה, אך חלחל במהרה לארה"ב עם אמנים מובילים כמו Andy Warhol, Claes Oldenburg, Roy Lichtenstein. התיאורטיקנים של התקופה (אזכיר רק את השמות הבולטים - Lawrence Alloway, Reyner Banham, Lucy Lippard, Nicolas and Elena Calas) ראו בזרם החדש תגובה ישירה לתרבות הצרכנית שהתפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה. אמנם הפופ ארט טען שאינו נושא אף מסר, והעיד על עצמו כממחזר אימג'ים וגדג'טים של התקופה, אך בפועל הוא התייחס אל התרבות הצרכנית כ"טבע שני" וסלל את הדרך לתרבות החיקוי/העתקה ולפוסט מודרניזם. הפופ ארט הביא לכך שהגבולות המסורתיים בין עיצוב לאמנות היטשטשו וההשפעה בין שניהם נהייתה הדדית: הפופ הושפע מכרזות מסחריות וממוצרים והשפיע בתורו על עיצוב גרפי, ריהוט וטקסטיל. השפעתו ניכרת במיוחד בשימוש בחומרים סינטטיים חדשים דוגמת אקריליק ויניל ופלסטיק ובצבעוניות "זרחנית": ורוד זוהר, כתום, ירוק דשא וצהוב לימון. פריטי ריהוט מתנפחים מפלסטיק צבעוני הסעירו את הדמיון ומספיק שאזכיר (ואצרף תמונה) את הכסא והשולחן המפורסמים של Allen Jones משנת 1969, כדי שתבינו על מה אני מדברת...
אז כבר אמרתי שרוח נעורים מרדנית התפרצה לפתע לאוויר, וכנראה שהבנתם שסקס סמים ורוק'נרול היו "הסדר" החדש. מוסיקה וסמים הזייתיים הביאו לטרנד חדש וחזק בעולם העיצוב שהחל בסוף שנות הששים ונמשך לאורך שנות השבעים: עיצוב פסיכדלי. בין ההשפעות שמהן שאב השראה ניתן למנות את הפופ ארט, זרמים מחתרתיים אבל גם ארט נובו וארט דקו. לרוב קושר לתרבות ההיפית אבל קיבל ביטוי גם בזרם המרכזי. בלט בעיצוב גרפי של עטיפות תקליטים, כרזות להופעות רוק (ראו תמונות מצורפות) ולפסטיבלים דוגמת וודסטוק. היה דומיננטי גם בעיצוב פנים של דיסקוטקים, עיצוב תאורה במופעים ומועדונים ובאופנה.
כן, כן, אלו היו שנות הששים הצבעוניות והעליזות... חפצים הפכו לאייקונים והמעצבים שעיצבו אותם דוגמת Ray and Charles Eames, Paul McCobb, Eero Saarinen and George Nelson התרוממו למעמד של "סלבריטי" לצד צלמים ודוגמניות (איך לא?!)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה