א. רקע הסטורי

המאה העשרים הציבה את אמריקה על מפת העיצוב הבינלאומי. אמריקה נכנסה למאה 20 כשהיא עצמאית, בטוחה בעצמה ועם הפנים לעתיד. היה זה עידן של יציבות וביטחון. גידול הערים הגדולות, המעבר מן הכפר אל העיר, הגירה המונית מאירופה לארצות הברית, פיתוח אמצעי תחבורה וקדמה טכנולוגית, אלה הם הגורמים שהפכו את אמריקה למרכז הזירה הבינלאומית.
צ'רלס אימס נולד 1907בסנט לואיס מזורי, וריי קייזר אימס נולדה ב1912 בסקרמנטו קליפרוניה. הזוג אימס גדלו והתפתחו בתקופה של שינוי זהות האמריקנית בהיבטים רחבים של תרבות ואמנות ובהם ציור, פיסול, צילום, פרסום, אדריכלות, עיצוב, מוסיקה, תיאטרון, ריקוד, ספרות וקולנוע במהלך המאה העשרים.
לאורך השנים פיתח צ'רלס עניין בהנדסה ואדריכלות והושפע רבות מהתפתחות המודרניזם ומאבות המודרניזם. אחד מאדריכלים הבולטים שצ'רלס הושפע ממנו רבות הוא אדריכל פרנק לויד רייט שבלט בסגנון המודרניזם האורגני. יש הטוענים שצ'רלס נזרק מאוניברסיטת וושינגטון, (שם למד כשנתיים אדריכלות) עקב תמיכתו הרדיקלית בפרנק לויד רייט. ב1939 מתוך רצון להיתפתח ולהביע את רעיונותיו בתחומים שונים מעבר לאדריכלות, הצטרף צ'רלס כראש מחלקה לעיצוב ניסיוני באקדמיה לאמנות קראנברוק, במישיגן. האקדמיה הגבוהה לעיצוב ואדריכלות קרנברוק במישיגן היתה התשובה האמריקאית לבאוהאוס. היא הוקמה בדיוק בשנה שבה נסגרו שערי הבאוהאוס בברלין, על ידי המפלגה הנאצית. מן הבאוהאוס יצאו גדולי האדריכלים והמעצבים, שהגו את המודרניזם והפיצו אותו אל מעבר לאוקיינוס. באותה תקופה ריי קייזר היתה סטודנטית לאמנות של האנס הופמן, והציגה עבודות בניו-יורק. היא הושפעה מאמני אמצע המאה - הפסלים ז’אן ארפ והנרי מור, והציירים חואן מירו ופול קליי וכמובן מהמורה שלה. בשנת 1940 המשיכה ריי בלימודיה בקראנברוק ושם נרקם השותפות הנצחית בין הזוג אימס.
אל שנות הארבעים נכנסה אמריקה בסימן של פיתוח ובנייה מחדש לאחר שנים של מלחמה עקובה מדם. מכוניות, כבישים מהירים, תקשורת המונית, מוצרי חשמל ובית לכל משפחה, הגשמת החלום האמריקני כל אלה היו לסמלי התקופה. שפות שונות של עיצוב התפתחו, העיצוב התפתח לא בחלל ריק, אלא נתן תשובה למצבים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. לראשונה בתולדות האמנות המערבית, הצליחה אמריקה לשבור את המחיצה שבין אמנות גבוהה לבין אמנות פופולרית, בין אמנות לעשירים לאמנות לעם. התיעוש המודרני, הפרסום, הטלפון וגורדי השחקים יצרו את התשתית לשפה חדשה, שהתנתקה מן העולם הישן ויצרה עולם חדש ומרתק.

ב. הזירה העיצובית

שנת 1900 עמדה בסימן המעבר מן העולם הישן אל העולם החדש, מן העיצוב המסורתי אל המודרני. מעצבי התקופה עסקו בחיפוש אחר יצירת סגנון מקורי וחדש, שיהיה מנותק מהשפעה היסטורית ומכל מה שהיה מקובל עד אז. הם יצרו שפת צורות ודגמים מיוחדת במינה, שרגלה האחת בעולם המסורתי והשנייה בעולם החדש. האחת - בטכנולוגיה עתיקת יומין ובעבודת יד והשנייה בתעשייה המודרנית. היתה זו שפה מקורית שכונתה "אמנות חדשה" או בשמה הצרפתי הנודע יותר "ארט נובו". בשנת 1900 צעדו מעצבי התקופה את הצעד האחרון לקראת המודרניזם, שניצניו החלו לפרוח כבר בעשור הראשון של המאה, ביצירותיהם של פבלו פיקאסו וז’ורז’ בראק, אבות הקוביזם. שלא כמו בתקופות קודמות, העיצוב ב"מעבר המאה העשרים" לא היה הומוגני, כי אם ערב רב של תנועות וזרמים, של צורות וגישות לחומר ולטכנולוגיות ייצור. לכל אחת מארצות אירופה וארצות הברית היה תפקיד חשוב בהתפתחותו הכללית של העיצוב. בצרפת ובבלגיה הוא כונה "ארט נובו", בבריטניה ובארצות הברית "ארטס אנד קראפטס". בכל אחד ממרכזים תרבותיים אלה התפתח עיצוב מקומי ייחודי, אך יחד עם זאת היה גם מכנה משותף לכולם. המשותף היה הניסיון לאחד בין כל האמנויות והשאיפה הבלתי מתפשרת לאיכות בכל תחומי העיצוב.

תנועת המודרניזם, שפרחה בין שתי מלחמות העולם משני צידי האוקיינוס, ובמיוחד בארצות הברית, התפתחה ואפיינה את הזירה העיצובית במאה ה20, התנועה תמכה ברעיון של בחינה מחדש של כל היבט של הקיום, ממסחר ועד פילוסופיה, כשהמטרה היא למצוא את הדברים המונעים התקדמות, ולהחליף אותם בדרכים חדשות, ולפיכך טובות יותר. ניתן לתאר את תחילתה של התנועה כדחייה של המסורת, וכנטייה לגשת לבעיות בפרספקטיבה חדשה המבוססת על רעיונות וטכניקות קיימות. המודרניזם של שנות השלושים התמקד יותר ויותר על המציאות של תרבות פופולרית המנותקת מזו הגבוהה, ובעלת קיום עצמאי, בעיקר של צריכה המונית. אחד מהשינויים הבולטים ביותר בתקופה זו היה החדירה של הייצור המודרני לחיים היומיומיים – החשמל, הטלפון והמכונית, והצורך לעבוד איתם, לתקן אותם ולחיות איתם, שיצר את הצורך בחיים חברתיים ומנהגים שונים וחדשים.

דעתם של אדריכלים ומעצבים מודרניסטיים הייתה כי הטכנולוגיה החדשה עשתה את סגנונות הבניה הישנים ללא רלוונטיים. מעצבים מודרניסטיים דחו מוטיבים קישוטיים בעיצוב, והעדיפו להדגיש את חומרים שהם משתמשים בהם ואת הצורות הגאומטריות הטהורות שמרכיבות את המבנה (Form Fllows Function). עיצוב מודרניסטי של בתים ורהיטים גם הדגיש את הפשטות והבהירות של הצורה ואת העדר הבלגן. שתי גישות הנחו את מעצבי התנועה המודרנית הגישה השכלתנית שייחסה חשיבות רבה לפונקציונליות ולתהליכי הייצור, והגישה המהפכנית שהתמקדה באסתטיקה ובסגנון. בגדול, אפשר לומר שבתקופות של מיתון שלטה הגישה השכלתנית, ובימים של פריחה כלכלית הפך עיצוב הרהיטים נועז יותר. ואכן, לאחר מלחמת העולם הראשונה חיפשו אדריכלים ומעצבים דרכים לבנייתה של חברה אחרת, רבים מהם הצביעו על המכונה כאמצעי לכינון הסדר החדש. הבולטים והמשפיעים ביותר ביניהם היו ואלטר גרופיוס ומיס ואן דר רוהה ("less is more") שגם היו מנהלי בית הספר הבאוהאוס (בית ספר בעל השפעה רבה על התפתחות המודרניזם) ולה קורבוזיה. שלושתם גם ניסחו את עקרונות הסגנון הבינלאומי שהוא תולדה של המודרניזם. במקביל אליהם השפיעה על האדריכלות האירופאית אסכולת שיקגו,שהתאפיינה בבניית גורדי השחקים בשיקאגו וניו יורק בתחילת המאה ה-20 ובעיקר האדריכלים האמריקאים לואיס סאליבאן ופרנק לויד רייט. פול פרנקל עיצב את "רהיטי גורדי השחקים". פרנקל, מעצב ממוצא אוסטרי, הביא עמו את בשורת המודרניזם אל מעבר לאוקיינוס וזכה להצלחה מסחרית מסחררת. גם הקוביזם האנליטי, שהיה אחד הזרמים המרכזיים בציור המודרני, היווה מקור השראה לעיצוב שקיבל גם הוא מימד קוביסטי. דוגמא לכך הן עבודותיו של המעצב ממוצא דני, אריק מגנוסן, שתכנן כלים קוביסטיים עבור חברת הצורפות הנודעת "גורהם", מן העיר פרובידנס שבמדינת רוד-איילנד.

Chrysler building,1930 Rerik magnussen,1927 Paul frankel,1926

סגנון שבא לידי ביטוי בכל תחומי החיים בארצות הברית של שנות החמישים, הוא המודרניזם האורגני. עיצוב אורגני מוגדר כשפה אסתטית צורנית הנשענת על האורגניזם החי ומוגדרת בצורות רכות ובקווים זורמים. העיצוב האורגני היה לסמלה האסטתי של הזהות הלאומית האמריקית. הסגנון האורגני היה התשובה המוחצת שהציעה אמריקה לסגנון הבינלאומי ולמודרניזם האירופי באמנות, בעיצוב ובאדריכלות. אמריקה הציעה שפה מודרניסטית שונה והחזירה לעיצוב את הסגנון בעודה משלבת אותו בחיי היום-יום של כל רובדי החברה. העיצוב האורגני היה לדרך חיים של כל אמריקאי גאה בשנות החמישים, עיצוב חמים ונעים שנגע בכל תחומי החיים וביטא את שימור התא המשפחתי. שני מבנים ניו יורקיים מסמלים יותר מכל את השפה האורגנית של שנות החמישים: מוזיאון גוגנהיים של פרנק לויד רייט והטרמינל של טי.וו.אי בנמל התעופה קנדי בעיצובו של אירו סארינן(שותפו של צ'רלס אימס בכמה פרויקטים). העיצוב האורגני צמח במקביל לאמנות הסוריאליסטית ולאבסטרקט, שפנו גם הם לצורות האורגניות. האמנים הסוריאליסטים כמו סלבדור דאלי ומקס ארנסט הציעו תחליף לגישה הרציונליסטית, תוך כדי פנייה לפסיכואנליזה, בחיפוש אחר ביטוי לדימויי התת-מודע שיצרו בצורות סקסואליות, ביולוגיות ואורגניות.

Frank Loyd Wright

1959 Guggenheim Museun, NYC

Eero Saarinen, TWA Terminal at JFK airport,

NYC ,1963

ג. סיפור ההתחלה

באוקטובר 1940 הכריזה המחלקה לעיצוב תעשייתי במוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMA) על תחרות לעיצוב שמטרתה העלאת איכות עיצוב הפנים של כל המעמדות החברתיים באמצעות שיתוף פעולה בין מעצבים, יצרנים ואנשי עסקים. נושא התערוכה היה "עיצוב אורגני בריהוט ביתי". עיצוב אורגני הוגדר כ"עיצוב שבו מתקיים יחס הרמוני בין האלמנטים השונים המתייחסים למבנה, לחומר ולתכלית. כמה חנויות ענק אמריקניות תמכו בתערוכה והבטיחו לייצר בכמויות מסחריות את המוצר המנצח. אחד הקריטריונים להשתתפות בתערוכה הייתה יכולתו של המוצר להיות מיוצר בייצור המוני. באותה תקופה (1941-1939) עבד צ'רלס אימס כראש המחלקה לעיצוב ניסיוני באקדמיה לאמנות במישיגן, "קרנברוק" שם הכיר את אישתו ושותפתו לעתיד ריי קייזר ואת האדריכל ארו סארינן (בנו של איליאל סארינן). אימס, שעבד בתקופת מלחמת העולם השנייה בתעשיות הספינות והמטוסים האמריקניות, נחשף לטכנולוגיות חדשות של כיפוף עץ וכן לשיטות של ייצור המוני המבוסס על הכנת תבנית ויציקה. על בסיס הידע החדש ניגשו הוא ושותפיו (ריי וסארינן) לתחרות של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, הם ייצרו את הפרוטוטיפ הראשון של כיסא העץ המכופף, "כיסא סוויבל", וזכו בפרס ראשון.

הכיסא, שהפך לקלסיקה, עשוי מעץ דיקט שקיבל את צורתו באמצעות תבנית, גומי, בד ועץ ליבנה. לכיסא ארבע רגליים עץ ליבנה המוטות בזווית של שמונים מעלות כלפי המושב. הרגליים נעשו מעץ, בניגוד לרגלי האלומיניום המקובלות, וזאת בגלל הקיצוצים בחומר שאפיינו את שנות המלחמה. גובה המושב הוא ארבעים סנטימטרים. מהפכנותו של הכיסא היא במושב שעשוי מיחידת עץ אחת היוצרת צורה עגלגלה, זורמת ואורגנית. הם שאפו ליצור תהליך לעיצוב תלת ממדי של עץ לבוד שיאפשר יצירת כיסאות בכמויות גדולות תוך שמירה על איכות גבוהה. תהליך הכנת המושב התבצע כך: הם יצרו את צורת המושב מגבס שאותו יכלו לחמם באמצעות גופי חימום חשמליים. הם ציפו את הגבס בלכה ובשכבות שונות של סיבים. בין כל שכבה ושכבה הם הניחו נייר כסף. לאחר שאטמו את התבנית הם לחצו לתבנית עץ עם דבק. הלחץ בשילוב חום המסו את הדבק בין השכבות, ולאחר כארבע שעות תהליך הלחץ נגמר. הם ציפו את העץ בשכבת גומי עדינה ולבסוף בבד. בגלל מלחמת העולם השנייה ובשל העובדה שמחירי הייצור ההמוני היו עדיין יקרים הכיסא לא הגיע לשלב הייצור ההמוני, וכך הוחמץ הרעיון המקורי לתחרות.

התחרות סימנה נקודת מפנה בקריירה של הזוג אימס, שמאז הקדישו את מרצם לפיתוח העיצוב האורגני המודרניסטי, שהפך לסמל העיצוב הבינלאומי החדש, לאחר מלחמת העולם השנייה. היה זה עיצוב פיסולי שסימן את פיתוח ההיי-טק בעיצוב תעשייתי, והעניק למוצרים זולים גושפנקא של יופי ואסתטיקה.

בשנת 1946 הציגו צ'רלס וריי אימס תערוכת יחיד ראשונה של מעצבי רהיטים במוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק. התצוגה נחלה הצלחה גדולה, ובעקבותיה החלה חברת "הרמן-מילר" לייצר את הרהיטים שלהם בייצור המוני.

ד. השקפת העולם האידאולוגית העיצובית והתשתית התיאור...

צ’ארלס וריי אימס, עסקו בחיפוש מתמיד אחר הביטוי הנאות לעיצוב הדמוקרטי, לעצב למיליונים, עיצוב לכל כיס ולכל בית. המוטו שלהם "להביא את הטוב ביותר לציבור הרחב ביותר במחיר הזול ביותר". הם דגלו בתפיסה של שילוב תכונות היופי, הנוחות, האלגנטיות והעדינות בעיצוב רהיטים לייצור המוני. וכן גם בשילוב חומרים וטכנולוגיות מתקדמות כדי ליצור עיצוב מוצרים ברמה גבוהה. באותה תקופה שלט הסגנון המודרני הבינלאומי, הקריר והנוקשה. בני הזוג אימס הצליחו להחדיר לשוק סוג של מודרניות קליפורנית, שלקחה בחשבון את הנטייה ההולכת וגוברת של הזרם הפוסט-מודרניסטי שלא להימנע מצבע, מנוחות ומעיטוריות. הייצור במכונה, בסרט-נע, השתלט כמעט לחלוטין על תעשיית הרהיטים, אולם ריי וצ’ארלס לא שכחו את אהבתם למסורת האומנויות, הארטס אנד קראפטס, ושילבו אותה ברהיטים שלהם וכן גם בשאר התחומים. הם לא הציבו גבולות ברורים בין תחומי הארכיטקטורה, העיצוב והאמנות, הטכנולוגיה ובמדע. מבחינתם לכיסא יש מבנה, ולכן הוא ארכיטקטורה. הכיסא צריך לתפקד היטב, במשך שנים רבות, ולהיות שווה לכל נפש. לכן צריך לייצר אותו מחומרים לא יקרים, ובראש ובראשונה הוא צריך לתמוך היטב את גוף האדם. מנקודת מבטם של האימסים, אם כל התנאים הללו מתקיימים - קרוב לוודאי שהכיסא יהיה יפה. לדוגמא הכסא ה"לאונג’ צ’ייר" ושאר הכיסאות מעץ מכופף, כיסאות הפיברגלס בעלי צורת הקונכייה, כיסאות הרשת וכיסאות האלומיניום המרופדים כולם עונים על הנתונים הללו. כולם יפים, ממשיכים לייצר אותם עד עצם היום הזה, וכולם נראים כה עכשוויים ובני זמננו.

הבית של האימסים בפאסיפיק פאליסייד, קליפורניה, בעל החזית המונדריאנית, היה חידוש מעניין של בנייה פשוטה, זולה, יפה ותכליתית. בשרטוטים הראשונים של הבית ניכרת מאוד השפעתו של מיס ואן דר רוהה: קופסה מלבנית פשוטה הנשענת על עמודים. כדי להימלט מהדמיון הרב לבית על גבעה ששרטט מיס בשנת 1934, הציב אימס את הבית בסופו של דבר על הקרקע. הקופסה המלבנית היא קונסטרוקציה מתכתית, ולמסגרות המתכת שובצו קירות צבעוניים שמהווים פסיפס קוביסטי המרחיק את הבית מהגדרתו של לה קורביזיה "מכונת מגורים". פנים הבית הוגדר וחולק לפונקציות השונות, בעיקר על-ידי הצבת רהיטים והנחת שטיחים באזורים המסוימים, והיווה אחסניה כמעט מוזיאלית לאוספים האתניים העשירים של בני הזוג. ארכיטקטורה, בעיני צ’ארלס אימס, היתה בין השאר הזדמנות לאירוח. הוא ראה בחללים שהוא יוצר מעטפת שמזמינה אליה אנשים שיבלו בתוכה בנעימים. הבית שימש לעתים קרובות רקע לתצלומי אופנה שהתפרסמו בחוברות של אותה תקופה. גם הרהיטים של אימס היו "סלבריטיס" שכיכבו בתצלומים, בשערים של מגזינים, ואפילו בקומיקס של שנות החמישים.

Eames HouseLos Angeles - Californie1949

הייחודיות שלהם והבולטות שלהם התבטאה גם באורח החיים הפשוט שהם ניהלו, שהיה שונה כל-כך מסביבתם המיידית ומאנשים במעמדם. גם כאשר התעשרו, תודות לתמלוגים העצומים שהגיעו אליהם, בעקבות הצלחת הרהיטים - הם לא ראו כל צורך להפגין זאת באמצעות בגדים יותר מהודרים או בית יקר יותר. למעשה, הביטוי היחיד למעמדם הכלכלי היה, כאשר בשנת 1970 הם סוף-סוף החליפו את המכוניות שלהם, ואז רכשו את המיטב. היא - יגואר, והוא - מרצדס. חיי שניהם היו ממוקמים סביב הסדנה שלהם, בוושינגטון בולוואר 901, שם הם שהו לפעמים עד שעות הלילה המאוחרות. הסדנה הזו היתה מעין מעבדה של עיצוב. הם עבדו שם על ארכיטקטורה, עיצוב, בימוי וייצור סרטים ופיתוח רעיונות. אך אם זאת הזוג אימס אהבו לחגוג, זה היה חלק אינטגרלי מעבודותם שתועד, באינספור צילומים, המעידים עד היום על הרוח והאופן שבהן נעשו הדברים בבית היוצר שלהם. אלכסנדר פון וגסק, מנהל מוזיאון ויטרה לעיצוב, נזכר בביקור שערך בראשית שנות ה80 במשרד של האימסים: "זה היה כאילו נסחפתי אל תוך עולם של קרקרס, למקום שבו לא היו גבולות ברורים בין העבודה למנוחה ולתענוגות של שעות הפנאי".

ה. השלכות טכנולוגיות וכלכליות

עד אמצע המאה ה­19 התבסס ייצור הרהיטים על עבודת כפיים ונעשה בשיטות מסורתיות ומחומרים כגון עץ, אריג, עור ודבקים אורגניים. הכל השתנה כשהאוסטרי מיכאל טונט חולל מהפכה של ממש והצליח, בסופה של סדרת ניסיונות, לפתח טכניקה של כיפוף עץ גושני באמצעות קיטור, וריכוך העץ על ידי אדים. הכיסא המפורסם שלו, שעוצב ויוצר באותם ימים באוסטריה ובהונגריה, זכה לתהילה ולפרסום. מאוחר יותר למדו גם האיטלקים את הטכניקה הזאת והחלו לייצר בסגנון דומה. עד היום נחשב "כיסא טונט" ליצירת מופת בעולם העיצוב, ומעצבים רבים מתבססים גם היום על המודל הזה בעיצוביהם העכשוויים, ובמתן פרשנויות חדשות ועדכניות לכיסא זה. בשנות ה30- של המאה הנוכחית, הפליא האדריכל והמעצב הפיני הנודע, אלוואר אלטו, בעיצוביו הייחודיים, תוך שהוא משתמש בקילוף שכבות של עץ והדבקת השכבות הללו זו לזו, כדי לקבל את הצורות המכופפות של העץ. הזוג אימס המשיכו את הטכנולוגיה ואף פיתחו שימושים חדשניים בעץ המכופף ליצור המוני.

צ'ארלס אימס, שעבד בתקופת מלחמת העולם השנייה בתעשיות הספינות והמטוסים האמריקניות, נחשף לטכנולוגיות חדשות של כיפוף עץ וכן לשיטות של ייצור המוני המבוסס על הכנת תבנית ויציקה. צארלס וריי אימס השתמשו בידע ובמומחיות שצברו והחלו לחקור ולעשות ניסויים בעץ לבוד ובתנוחות ישיבה שונים. כיסאות עץ לבוד שיצרו, מהווים ציון דרך בתחום העיצוב ונעשו בשיטה זולה ויעילה. הם גם היו הראשונים שהשתמשו בפיברגלס לייצור כיסאות, כשהם מעתיקים טכנולוגיות צבאיות לתחום יצור הרהיטים. בשנת 1946 יצרו האימס את כיסא הפיברגלס, שהוא למעשה קונכייה אחת המחוברת לרגלי מתכת. מטרתם היתה ליצור כיסא זול, שווה לכל נפש, שאפשר לערום אותו זה על גבי זה בקלות, תוך חיסכון מלא במקום בתוך המכולה או המשאית המניידת את הכיסאות ממקום למקום. צ'ארלס אימס ההומניסט והדמוקרט האמין בכל לבו שכל בני האדם זכאים ליהנות מהדברים הפשוטים והיפים, ושהעיצוב הטוב נועד לספק להם אותם.

ז. השפעות של הסביבה העיצובית והתרבותית.

הזוג אימס הם הבולטים מבין מעצבי החלום האמריקאי שאחרי מלחמת העולם השנייה, שנותר עדיין אופטימי, תמים ופטריוטי. המוצרים שעיצבו הם ברובם מחומרים זולים כמו דיקט ופורמייקה, בטכנולוגיות ושיטות הרכבה בסיסיות, ונועדו לייצור המוני ולשימוש עממי. הם "אנטי עיצוביים", כפי שהגדירו זאת בעצמם, בלתי אלגנטיים במפגיע, מתריסים נגד המינימליזם הבאוהאסי של קודמיהם ונטולי סגנון אחיד - מהם בקווים רכים ומהם בסגנון משחק ההרכבה התקופתי "מכנו" - ובכך שיקפו בלא ספק את הדבר הנכון אז באמריקה והגדירו תקופה.
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה התפתח המונח "עיצוב טוב"כראקציה לסטיילינג של סגנון הסטרימליין שרווח בשנות הארבעים והחמישים. תפיסת "העיצוב הטוב" דוגלת בעיצוב של צורות המותאמות לאיכות ולפונקציה של המוצר המעוצב, צורות "הגונות" המעוצבות שלא על מנת לאחוז את עיני המשתמשים לשם העלאת המכירות. תפיסת העצוב הטוב קודמה על ידי מוסדות כמו המוזאון לאמנות מודרנית ומועצת העיצוב בלונדון באמצעות פרסום מאמרים, הצגת תערוכות ועריכת הרצאות. מאפייני התפיסה ממשיכים במידה רבה את תפיסת העיצוב המודרניסטית ובמיוחד את הסגנון הבינלאומי. בעבודתם של הזוג אימס, משתקף השפעת הסגנון "עיצוב הטוב"- משהו שהוא גם מאוד נקי וגם מאוד שלם - שלמות שנוצרת בין המראה של המוצר לפונקציה שהוא אמור למלא.
צ'רלס וריי אימס מזוהים בעיקר עם הרהיטים שעיצבו בשנות ה 50-40, אלא עיצוב הרהיטים היה רק חלק אחד מעבודתם ותרומתם לסביבה. למרות שלא זנחו כליל את העיסוק בעיצוב רהיטים, פנו האימסים בהמשך לפעילות ענפה בתחום הקומוניקציה הוויזואלית. התצוגות האורקוליות, הסרטים, הספרים והקטלוגים שהם יצרו, הן עבור המגזר הציבורי והן עבור חברות ענק כווסטינגהאוז, בואינג, פולארויד ו-IBM, הצטיינו בחדשנות ובמקוריות, הן בבחירת הנושאים והן בהצגתם. סרטם Glimpses of the U.S.A , שהוכן עבור התערוכה האמריקנית הלאומית במוסקווה ב-1959, היה מורכב משבעה סרטים, שהוקרנו סימולטנית על גבי שבעה מסכים ענקיים מעל ראשי המבקרים, בביתן שתוכנן על-ידי האדריכל באקמינסטר פולר. לא היה מדובר רק בחידוש טכני אלא במסר עצמו. הסצינות מחיי היומיום בארה"ב, שבחרו האימסים להראות לקהל הסובייטי, ציירו תמונה עשירה ואמיתית יותר מהדימויים שניתן היה למצוא באותה תקופה במגזינים דוגמת "לייף" ו"לוק". מבחינת מבנהו ותוכנו הכללי, עמד הסרט בדרישות המזמין - הממשלה הפדרלית - אך צ'ארלס וריי הצליחו להכניס לתוכו מומנט אנושי נוסף: מבט על רגעים אינטימיים שכל אזרח סובייטי יכול היה להזדהות אתם. במבט לאחור, יש הרואים בטכניקה של המסכים המפוצלים, המוקרנים לעתים בליווי כתוביות, את הצעד החלוצי למה שאנחנו רואים היום חינם על מסך המחשב שלנו. האינטראקטיביות המולטידיסיפלינרית היא המאפיין החזק ביותר בעבודתם של בני הזוג. היא ניזונה משילוב פורה של סקרנות ללא גבול, ידע טכני נרחב (צ'ארלס), כישרון אמנותי (ריי), פתיחות מקסימלית לתרבויות שונות, ועניין אמיתי בכל מה שמקיף אותנו - בין אם הוא מעשי ידי הטבע או פרי מוחו של האדם.

ו. תמורות חברתיות ופוליטיות

1950-הפיפטי’ז, אירופה וארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, בעשור של בנייה מחדש והתעצמות. מתחיל עידן שיימשך כשלושה עשורים, של הדמוקרטיזציה של העיצוב. לא רק העלית תיהנה מאובייקטים מעוצבים, גם ההמונים. תופעה שהחלה להתפתח החל משנות ה-50 וה-60' ועד היום, תופעת הפרברים, במסגרתה הוקמו ערי לוויין סביב הערים הגדולות, בהן חיות אלפי משפחות. דבר זה שינה מהותית את תרבות הצריכה האמריקאית, והוליד מוצרים רבים במחירים שווים לכל נפש שיוצרו בטכנולוגיות מתקדמות. הצריכה הגוברת הציתה את התחרותיות בין החברות, ובהתאם לכך, הפכו המוצרים לאסתטיים ופרקטיים יותר, ונהנו מצורות אורגניות וזורמות, עם קווים מעוגלים. עידן של חומרים חדשים כמו פלסטיק, אלומיניום, לבידי פורמייקה, פיברגלס ואקריליק, גומי מוקצף ופוליאסטר. אלה מאפשרים ייצור המוני וזול, ונפתחת תקופת הצרכנות הזללנית: קנה, השתמש והשלך. הצורות שאבו מהעולם האווירודינאמי (חלליות, לוויינים), וכן מצורות ביו-מורפיות וא-סימטריות. האימסים, שהגיעו ללוס אנג'לס ב-1941, עבדו עם הצי האמריקני על פיתוח סד רגליים מעץ לבוד מתובנת עבור פצועי המלחמה, ועם התעשייה האווירית על חלקי מטוסים. עם תום המלחמה, כאשר פנו השניים לעצב רהיטים במטרה "להביא את המרב של המיטב, במחיר הנמוך ביותר, למספר האנשים הגדול ביותר", כפי שתיאר זאת צ'ארלס, היו באמתחתם ידע וניסיון מקוריים מתחום הטכנולוגיות החדשות. תהליכי הניסוי והטעייה והפילוסופיה הברורה שעמדה מאחוריהם, הביאו ליצירת הכיסאות מעץ לבוד מתובנת, מפלסטיק בשריון פיברגלאס, מחוטי ברזל מכופפים ומולחמים ומיציקת אלומיניום, שהפכו במהרה לרבי מכר.

ח. ההישגים המרכזיים, ואבני הדרך המשמעותיים.

העברת הגמוניית העיצוב מאירופה לארצות הברית, לאחר מלחמת העולם השנייה, האירה את דמותם של זוג המעצבים שהיו לכוכבים, צ'רלס וריי אימס. כיסאות עץ לבוד שיצרו, מהווים ציון דרך בתחום העיצוב ונעשו בשיטה זולה ויעילה. הם היו הראשונים שהשתמשו בחומרים חדשים כמו פיברגלס לייצור כיסאות, כשהם מעתיקים טכנולוגיות צבאיות לתחום יצור הרהיטים. בשנת 1946 הציגו צ'רלס וריי אימס תערוכת יחיד ראשונה של מעצבי רהיטים במוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק. התצוגה נחלה הצלחה גדולה, ובעקבותיה החלה חברת "הרמן-מילר" לייצר את הרהיטים שלהם בייצור המוני. בשנת 1948 הציגו בני הזוג כיסא מפיברגלס, שהיה אז חומר חדש, בתערוכה שכונתה "ריהוט במחיר זול", וזכו בפרס השני. הכיסא כונה la chaise. את הכיסא ייצרו במשך שנתיים בחברת "הרמן-מילר", והוא היה להצלחה בעיקר בגלל אופציית החלפת הרגליים: המושב יכול היה להתחבר לסוגים שונים של רגליים. הרהיט שהכי מזוהה עם שמו של אימס הוא ה-"lounge chair"- פריט מותרות, סמל לסמכות, מקום מקלט לגוף ולנפש, אבן דרך בעיצוב. כיסא-כורסה מרווח מעור שחור ועץ מכופף עם הדום, שהמעצבים צ'רלס אימס ואשתו ריי הציגו בטלוויזיה האמריקאית ב-1956. ה"לאונג’ צייר", מעין הכלאה בין מכונית מרצדס לכורסת טלוויזיה, נחשב חדשני מרגע יצירתו - וגם למעין חייזר. הכריות המרופדות והמבנה של שלוש קונכיות מעץ לבוד מכופף מצופה פורניר, שיש בו משהו המזכיר חרק, יצרו שילוב מוזר - אבל גם מלא חן - של מבנה מודרניסטי ונוחות ללא התנצלויות. צ'רלס אימס אמר שההשראה היתה כורסת ה"Club Chair" האנגלית, וסיפר שחיפש אחר כיסא "בעל מראה חמים של כפפת בייסבול משומשת". ההדום הוא קונכייה נוספת מעץ מכופף, אף היא ממולאת בכרית עור. קונכיות העץ - זו של המושב, הגב והראש, וזו של ההדום - מתחברות לרגליים ולמחברים קושרים ביניהן באמצעות חלקי גומי ומתכת, המהווים בולמי-זעזועים שמאפשרים את תנועת הגוף בצורה נוחה ונעימה. במהרה נהפך הכיסא לסמל מעמד בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, והתחבב על האליטות - תעשיינים, דקאני מכללות, אספני אמנות מודרנית ואדריכלים. רבים עדיין רואים בכיסא סמל מוכר למשרדו של הפסיכואנליטיקאי - גם אלה שמעולם לא ביקרו במשרד כזה - והוא מילא תפקיד דומה בסרטים, במחזות ובקריקטורות שהתפרסמו בעיתון "ניו יורקר".

בשנת 1949 בנו את ביתם בפאסיפיק פאליסייד, קליפורניה, שנבנה מחומרים ואלמנטים תעשייתיים שהיה חידוש מעניין של בנייה פשוטה, זולה, יפה ותכליתית. אפשר לכנות את הבית בפאסיפיק פאליסייד "דגל תנועת השחרור" - שחרור מהשיעבוד לרטוריקה ולסגנון של הארכיטקטורה. הקלות של חללי הבית, היעדר החומריות, שקיפות של המשטחים השונים, הקשר של הבית עם הטבע למרקמים של החומרים השונים, המורכבות של כל האלמנטים הללו מבטאים את הדרך הפיוטית והחלוצית שלהם בתפיסת העיצוב. הבית בקליפורניה הפך לסמל הבית המודרני האידיאלי, מודל חיקוי לעשרות אלפי בתים בחוף המערבי של ארצות הברית. הבית משמש עד היום כאתר עלייה לרגל למעצבים ומעריצים. באותה שנה החלו לייצר את מוצרי ה-Esu שהם למעשה יחידות אחסון. דוגמה ליחידת אחסון כזו היא "יחידת אחסון "-C421" - מערכת מדפים עשויה מעץ לבוד, מגומי, מפלדה, מפיברגלס ומזוניט.

הזוג אימס המשיך לעצב בקליפורניה, והיו מעורבים בפרויקטים אדריכליים ועיצוביים, בהפקת סרטים ובעיצוב תערוכות. אחת התערוכות המדוברות ביותר הייתה התערוכה הלאומית של אמריקה שהוצגה במוסקבה בשנת 1959בעיצומה של המלחמה הקרה. צ'רלס וריי היו גם פעילים מאוד ביצירת סרטים חינוכיים בתחומי המדע.

בשנת 1977, יצרו צ'רלס וריי אימס את סרטם האגדי "חזקות של עשר" (Powers of Ten), שמיליונים צפו בו מאז, והוא ממשיך להיות מוקרן בשיעורים שונים ברחבי העולם. הסרט "חזקות של עשר" שנוצר בחסות IBM בוחן את ממדיהם היחסיים של דברים בטווח שמהמיקרוסקופי ועד הקוסמי. הוא נפתח באדם ישֵן בפיקניק ליד אגם בשיקגו ומוביל את הצופה למסע אל גבולותיו החיצוניים של היקום ומשם אל אטום פחמן המצוי בידו של האיש שעל שפת האגם, הכול בשוט אחד כביכול. צ'רלס וריי אימס מוכרים בעיקר הודות לתרומותיהם פורצות הדרך לאדריכלות, עיצוב תערוכות, ריהוט וייצור. מורשתם גם כוללת יותר מ-75 סרטי תעודה, סרטים נסיוניים וסרטי הדרכה המציגים את התעניינותם רבת-הפנים בטכנולוגיה ובחפצי תרבות.

יא. השוואה לדוגמא אחרת בהיסטוריה של העיצוב.

בשנות השלושים של המאה ה-20 היה עולם העיצוב רוחש פעילות. בעשור זה החלו להופיע כיסאות העשויים מעץ לבוד, חומר שאיפשר יצירת צורות עגולות וחופשיות. הכיסאות החדשים היו זולים וגם נוחים במיוחד, משום שתוכננו בהתאם לצורת הגוף. אחרי מלחמת העולם השנייה החלו להופיע בשוק סוגים רבים של פלסטיק והמעצבים החלו לעשות בהם שימוש, בשל עלותם הנמוכה וגמישותם. ג'ו קולומבו האיטלקי התאהב ברעיון של ייצור כיסאות מחומר אחד ועיצב כיסא בשם " Universal Stacking Chair", בשנת 1965 לחברת "קרטל" (Kartell). הכסא מיוצר בחתיכה אחת מ-2.5 ק"ג של פוליפרופילן בתהליך אחד ויחיד. הכיסא שילב הומור, נוחות ועתידניות באופן סקסי ומעניין. עיצוב הכיסאות הנערמים היה מהפכני משתי סיבות עיקריות. הראשונה הייתה היכולת הטכנית לייצר כיסאות באמצעות הזרקת פלסטיק במקשה אחת, ללא מחברים, והסיבה השנייה הייתה ייצור של כיסאות הנערמים בנוחות. עיצוב הכיסא משקף את אווירת הקלילות וחוסר הרשמיות של שנות השישים. עם זאת הצליח קולומבו לנצל את סגולותיו הזולות של הפלסטיק, לרומם את האסתטיקה של החומר בעיצוב הכיסא באמצעות חזותו האחידה, משטחיו החלקים והמבהיקים וצבעיו הסולידיים (שחור, לבן, ירוק), ולהפכו לעמיד ולבעל אורך חיים. הכיסא יוניברסל היווה למעשה פתח לעבודתו של קולומבו בעיצוב ריהוט למגורים. עוד כיסא מהפכני שעיצב היה Tube chair, אשר נמכר בשקית פשוטה והיה מורכב מכמה צינורות שהקונה יכול להרכיב בצורות שונות. קולומבו ראה את עצמו כמעצב של סביבות עתידניות. הוא הדגיש תמיד את החשיבות הרבה של טכנולוגיות חומריות חדשניות כמייצרות אופציות לצורות מחיה חדשות. במהלך יצירתו הוא שאף ליצור עיצובי פנים ומוצרים מודולריים, כיוון שרצה להדגיש את צורת המחיה הזורמת והמשתנה, שחשב למתאימה לעתיד. המכנה המשותף של המעצבים ג'ו קולמבו והזוג אימס הוא עיצובים מקוריים עשויים באמצעים טכנולוגיים על טוהרת התיאוריה המודרניסטית. פלסטיק, עץ לבוד ופיברגלאס היו החומרים האידיאליים לביטוי צורות אורגניות וביומורפיות. דבר נוסף, הם חיפשו אחרי הכיסא המושלם בייצור תעשייתי, שהמשוואה שלו הייתה להשיג כמה שיותר בכמה שפחות.

יב. סיכום

צמד המעצבים ריי וצ’ארלס אימס- חלוצי המודרניזם האמריקאי, יצרו את אחת השותפויות החשובות ביותר באדריכלות ובעיצוב של המאה ה-20. הם יצרו בתים ורהיטים, סרטים דוקומנטריים וצעצועים, תערוכות ותפאורות לסרטים. הזוג איימס היו אנשים של קידמה, נוחות וייעול, אבל גם של הומניות וחום, ושילבו את כל האלמנטים הללו בעבודותיהם. השניים דגלו בשילוב בין יופי לנוחות ואלגנטיות בעיצוב רהיטים לייצור המוני, ובשילוב של חומרים וטכנולוגיות מתקדמות כדי ליצור מוצרים ברמה גבוהה. הם אספו ערכים חזותיים באוסף שקופיות עצום שכללו אובייקטים, סביבות ותופעות, שצולמו באופן בלתי שגרתי שהדגיש ערכים אסתטיים מופשטים. על המעצב ארכיטקט האמריקני צ’ארלס אימס נאמר לא אחת, שהוא המעצב החשוב והמשמעותי ביותר במאה ה-20. צ'ארלס גילה צירוף מופלא של מעורבות ויצירה בתחומי הארכיטקטורה, העיצוב והאמנות, באותה מידה כמו בטכנולוגיה ובמדע. ארכיטקטורה, בעיני צ’ארלס אימס, היתה בין השאר הזדמנות לאירוח. הוא ראה בחללים שהוא יוצר מעטפת שמזמינה אליה אנשים שיבלו בתוכה בנעימים. הבית הפוטוגני שימש לעתים קרובות רקע לתצלומי אופנה שהתפרסמו בחוברות של אותה תקופה. גם הרהיטים של אימס היו "סלבריטיס" שכיכבו בתצלומים, בשערים של מגזינים, ואפילו בקומיקס של שנות החמישים. את היופי של רהיטי אימס יש לייחס במידה לא מעטה לכשרונה האמנותי של אשתו, שהיתה אמנית ניו-יורקית עוד לפני שפגשה את המורה שלה ובעלה לעתיד, צ’ארלס איימס. אחדים מהפסלים שלה יוצרו מדיקט מכופף, והם השפיעו על הרהיטים מבית היוצר שלה ושל בעלה. היא עצמה הושפעה מאמני אמצע המאה - הפסלים ז’אן ארפ והנרי מור, והציירים חואן מירו ופול קליי, וכמובן מהמורה שלה, הנס הופמן. ברהיטים של בני הזוג איימס אפשר לזהות בנקל את הקווים המעוגלים, הנשיים והרכים של ריי, ואת ההקפדה שלה על פרטי-גמר."ויטרה", יצרנית הרהיטים השווייצרית, מייצרת עד היום את הרהיטים של צ’ארלס אימס ומשמרת את אוסף הרהיטים הגדול ביותר של רהיטי אימס המקוריים, לרבות חדר העבודה של צ’ארלס. בספריית הקונגרס האמריקני מאוחסנים ומוצגים כל שאר הפריטים והמסמכים של בני הזוג, ובכלל הסרטים שהם ביימו - סרטים דידקטיים וסרטי תדמית, וכן אינספור התצלומים שלהם, המיתווים לעבודותיהם ועוד כהנה וכהנה. מלים כמו "המימד האנושי" וכן "ריבוי" ו"גיוון" מבטאים את מפעלם של בני הזוג אימס. הם התעניינו בתחומים רבים, בתרבויות שונות, עסקו בפרוייקטים מגוונים, קשרו קשרי-ידידות ועבודה עם אינסוף של אנשים ודמויות מובילות בתרבות האמריקנית, בתעשייה ובפוליטיקה. שום דבר אנושי לא היה זר להם וכמעט כל דבר עניין אותם הם הירבו לצלם ולתעד את חיי היום יום שלהם ומצאו בדברים הפשוטים מקור להשראה. הערכים האלה, של שינוי והתפתחות מתמידים, היו נר לרגלי האימסים, ומצאו ביטוי בכל מה שעשו ויצרו. כל פרוייקט הציב בעיות חדשות שדרשו פתרון, והתהליך של הצגת הבעיה וחיפוש הדרכים השונות לפתרון - היו עבורם החלק המעניין והמרתק ביותר, ורק לאחר מכן העיצוב והייצור. ריי וצ’ארלס ריכזו סביבם צוות גדול של עמיתים ושותפים לעבודה. לאורך השנים עבדו בסטודיו שלהם כ-300 איש. לא כולם החזיקו מעמד לאורך שנים, כי לא כולם יכלו להתאים את עצמם לאורח החיים של האימסים, שלא הפרידו בין העבודה לחיים הפרטיים, ולכך שיום העבודה התפרש כמעט על פני היממה כולה. הייחודיות שלהם והבולטות שלהם התבטאה גם באורח החיים הפשוט שהם ניהלו, שהיה שונה כל-כך מסביבתם המיידית ומאנשים במעמדם.
חיי שניהם היו ממוקמים סביב הסדנה שלהם, בוושינגטון בולוואר 901, שם הם שהו לפעמים עד שעות הלילה המאוחרות. הסדנה הזו היתה מעין מעבדה של עיצוב. הם עבדו שם על ארכיטקטורה, עיצוב, בימוי וייצור סרטים ופיתוח רעיונות. באותה תקופה שלט בכיפה הסגנון המודרני הבינלאומי, הקריר והנוקשה. בני הזוג אימס הצליחו להחדיר לשוק סוג של מודרניות קליפורנית, שלקחה בחשבון את הנטייה ההולכת וגוברת של הזרם הפוסט-מודרניסטי שלא להימנע מצבע, מנוחות ומעיטוריות. הייצור במכונה, בסרט-נע, השתלט כמעט לחלוטין על תעשיית הרהיטים, אולם ריי וצ’ארלס לא שכחו את אהבתם למסורת האומנויות, הארטס אנד קראפטס, ושילבו אותה ברהיטים שלהם. צ’ארלס הלך לעולמו בשנת 1978, וריי נפטרה ב-1988. הם הותירו אחריהם בתים רבים בלוס-אנג’לס, שעדיין מאוד מבוקשים, כ-8 סרטים, ויותר מ-40 רהיטים בולטים ומובילים ועיצובים שונים. הם ערכו מופע מולטימידה ראשון מסוגו עבור י.ב.מ. בשנת 1953, וזכו בכל פרס אפשרי לעיצוב. הם ועיצובם נחשבים לאיקונים ופרטי חובה,עבודתם של הזוג אימס מותירה מסקנה ברורה: שבתחום העיצוב כל הדברים החשובים כבר נעשו.