הנחיתה של אפולו 11 על הירח ביולי 1969, על גאוותה הלאומית הגואה, הביאה את ארה"ב לשיא בעידן ה - Space Age תקופה המתייחסת לשנות "המרוץ לחלל". פרט לפריצות הדרך הטכנולוגיות, ניכרה השפעת המאורעות על האמריקאים בכל אספקט אפשרי. גם תחום העיצוב עסק בהומאז' לאותה נחיתה היסטוריית ואובייקטים שונים קבלו מראה היי-טק "חללי". Tomato Chair- הכורסא של אירו ארניו משנת 1971 היא אחת מהמפורסמים שבהם. לצד המורפולוגיה העתידנית, שאבו המעצבים השראה מהשגשוג הטכנולוגי לעיצוב שכונה היי-טק. מראה ההיי-טק התאפיין באסתטיקה של צינורות חשופים. הוא דחק את עיצוב הפופ ארט הטרנדי של שנות ה- 60 תוך הבטחה לחיים של ניקיון, פונקציונאליות, הגיון. ג'וזף פאול ד'אורסו (Joseph Paul D'Urso) הפך במהרה לגורו של הסגנון. עיצוביו הראשונים בשחור ולבן נתפסו כיצירת מופת של דרמה ואיפוק. שטיחים באפור תעשייתי, קירות חשופים וממורקים היו המוטיב המרכזי בסצנה המינימליסטית. הוסרו כל חפצי הנוי והקישוטים. פריטים קלאסיים של שנות ה- 20, כגון כיסא של לה קורבוזיה הוצבו כפסלים. דאורסו מעיד כי הייתה בעיצוב הצהרה רוחנית - שאיפה לצמצום והתכנסות לבסיסי והחיוני. באופן שהושפע בבירור מהבהואס ומהתפיסה של "''form follows function, החסידים של ההיי טק חלשו על בבתי חולים, מוסכים, מחסני סחורות, משרדים בחיפוש אחר אובייקטים שירותיים ועשויים היטב שניתן לתת להם תחייה מחודשת בסביבה הביתית. בגדים נתלו על מסועים, ארוחות ערב הוגשו על שולחנות ניתוח. בין המעצבים והאדריכלים של תקופת היי-טק נימנים Ward Bennett, Alan Buchsbaum, Yann Weymouth, Peter Coan (Redroof Design). אחת מהחלוצות הדומיננטיות הייתה ג'וליה מק'פרלן שיחד עם שותפתה ג'ודית אוצ'ינקלוס פתחה ב- 1976 את Manhattan Ad Hoc Housewares. בחנות שרתה אוירה של שדה קרב - צינורות, כלים בשחור ופלדת אל-חלד, אובייקטים תעשייתיים בגימור יסוד קר. החנות טלטלה את עולם ריהוט הבית ומוצבה בפסגת העיצוב האופנתי והמתוחכם. ההיי טק, שביטא נאמנה את רוח התקופה, אומץ בהתלהבות וחלחל לכל תחומי העיצוב. לופטים תעשייתיים הוסבו למגורים, כלי חרסינה לבנים נפרשו במסעדות Fifth Avenue, והבתים הוארו בפנסי אמייל מטאליים. הרי שול ונד מרשל, בעלי מסעדת גורמה, גרסו כי חלק גדול מקסמו של העיצוב היה אפקט ההלם שנוצר מתוך סינתזת אלמנטים מנוגדים. בהתאם לכך הגישו שמפנייה בדליי כיבוי שריפות, ואת הארוחה על שולחנות אדריכלים. ב- 1978 ההיי-טק קיבל את שמו באופן רשמי ע"י ג'ון קרון עם הוצאת הספר ''High-Tech: The Industrial Style and Source Book for the Home''. אולם פרסומו והפצתו הייתה אחת מהסיבות לגוויעתו. המשאבים הבלתי צפויים של המעצבים הפכו נחלת הכלל, והתשוקה של המעצבים להיי-טק דעכה. הדעיכה השתלבה במגמות גלובליות של שינוי. המודרניזם הלך ונדחק תחת תיאוריה רעיונית שהתגבשה במהלך המאה ה- 20 חלחלה לשיח הציבורי- הפוסט מודרניזם. המושג הופיע לראשונה בצורה ברורה ומודעת לעצמה בספרו של ליוטאר "המצב הפוסט מודרני" (1980). לעומת המודרניזם שהכתיב פונקציונאליות, צמצום ואוניברסאליות, הפוסט מודרניזם, התאפיין בביטול ההיררכיה והקניית דרגת ערך שווה לכל צורות הביטוי. בהתאם לכך התפתחה נטייה לעיטורים היסטוריציסטיים, לאקלקטיציזם ולצבעוניות עליזה, לצורות בלתי סימטריות ולעתים מעוותות בהומור ובאירוניה. דוגמה לכך הם האובייקטים שיצרו חברי קבוצת "ממפיס". כחלק מהתפיסה הפוסט מודרנית וכריאקציה להיי טק הופיע ה- סגנון היי-טאץ’ (High Touch) המכונה גם טרנס היי- טק, תפיסה עיצובית ששמה נטבע בראשית שנות השמונים על ידי התאורטיקן ג'ון ניסביט .(Naisbitt) הסגנון היה הצהרתי, ומצא את ביטויו בחפצי off one שאינם מיועדים לתפוצה המונית אלא מיוצרים כפריטים יחידניים. מעצבים בלונדון, בניו יורק ובלוס אנג'לס (רון ארד, פול לודיק, אלכס לוקדיה, דוד הרץ וקבוצת קונצפלוג Kunstflug מדיסלדורף) עשו שימוש בצורה מעוותת בחומרים מן התעשייה להשגת מראה של תהליכי הרס והתפוררות, לעתים בצבעוניות של ניגודים, או בשילוב של עיבוד ידני עם ייצור במכונה. בדרך הטיפול בחומרים, המוצגים בדרגות גימור ובליה שונים, הועלו שאלות לגבי זמניות הקיום וארעיותו לצד ההשלכות שמביאות על העולם הטכנולוגיות המתקדמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה