שורשיה של אפל צמחו מתוך חבל ארץ רוחש מהנדסים ומתכנתים אנונימיים, במרדף עיקש אחר פריצת דרך טכנולוגית לצבא או לתעשייה. הם עשו ימים כלילות בגראג' הביתי, קוראים מנואלים טכניים, מרכיבים מעגלים חשמליים ושבבי סיליקון זעירים, אשר נתנו לאותו אזור את שמו - Silicon Valley.
סטיבן ווזניאק (ווז), השתייך לאותה תרבות גיקית - גאון אלקטרוניקה שבנה את הרדיו הראשון שלו בגיל 12. לאחר התיכון פנה ללימודי הנדסת חשמל בברקלי אולם במהרה השתעמם ופרש לטובת בתכנון מחשבונים מדעיים בחברת HP. ווז ניחן בכל הכישורים הנדרשים ע"מ להיות שם של דבר ופורץ דרך בתחום המחשבים, פרט לתכונה אחת - הוא חסר את המוטיבציה והיכולת להציג את המצאותיו כראוי. שלא לטובתו, המוטו הרווח בקרב המפתחים היה "Demo or Die", ומפתח טוב נמדד באיכות הפרזנטציה. בשל כך, נהג ווז לעבוד לבד, והמצאותיו נשארו עלומות. המצב השתנה כאשר חבר לתיכוניסט צנום בשם סטיב פאול ג'ובס. גו'בס ידע לכתוב תוכנות בשפת BASIC מגיל 10, והרשים את ווז באחת מהמצאותיו: מכשיר לייזר קטן שבנה מרכיבים מאולתרים. ווז היה חנון מחשבים אמיתי הלהוט אחר טכנולוגיה, ג'ובס הכריזמטי שהונע ע"י תשוקה למימוש עצמי והכרה, נמשך יותר ליישומים המלהיבים שהטכנולוגיה מציעה. בשאיפותיהם ויכולותיהם השלימו האחד את השני והיוו צמד מוזר, אך מנצח.
בשנות ה- 70, פגש ווזניאק את קפטן קראנצ' - “פריק” שמתמחה בפריצה לתוך רשת הטלפונים הבינלאומית. (Phreak מ- Freak Phone). בדומה להאקרים של ימינו, פריק טוב נחשב לאדם מבריק. ווזניאק קיבל לידיו מאמר, המתאר כיצד לבנות מתקן בשם 'קופסא כחולה', מכשיר המשמש לפריצת קווי טלפון: הפריצה התאפשרה ע"י הפקת צלילים בתדרים שונים לקומבינציות שיוצרות פקודות עבור המרכזייה. בכדי להימנע מתביעות, המאמר הכיל את הוראות הבנייה של הקופסא עם תדרים שגויים. ווזניק הבין זאת ופנה לג'ובס, יחד פצחו את התדרים הנכונים. קפטן קראנץ' (שכונה ע"ש תגליתו - משרוקית שהגיע בחבילה של קורנפלקס - שנקרא קפטן קרנץ' - והפיקה את התדר של 2600 הרץ המשמש לאתחול של המרכזייה) הנחיל לווזניאק את תורת הפריצה. ווזניאק תפס את העיסוק בקופסא כתחביב, אולם ג'ובס זיהה פוטנציאל מסחרי (גם אם מחתרתי ובלתי חוקי). הם שיכללו את הקופסא והחל למכור אותה מדלת לדלת, כאמצעי לשיחות טלפון ללא תשלום. הם לא גרף רווחים מהמכירות אך השכלולים שהכניסו בקופסא הכחולה הזו, היו הבסיס מאוחר יותר לכל לחידושים ורעיונות בהם השתמשו כשתכננו את המחשב האישי הראשון.
ב 1974 ווזניאק וג'ובס החלו לפקוד מועדון בשם Homebrew Computer Club 'המועדון למחשבים תוצרת בתים'. במהלך שנות ה- 70 המחשב עדיין היה נחלת ציבור מצומצם של "מכורי טכנולוגיה". רעיון המחשב הביתי שהחל לקרום עור וגידים היה עדיין מהפכני, בלתי נתפס. המערכות המשווקות דרשו הבנה בתחום וחובבים רבים, בד"כ בעלי רקע בהנדסת אלקטרוניקה או תכנות, פתחו באופן פרטי מערכות משלהם. המועדון, שחבריו נפגשו מדי יום רביעי, נועד לאפשר החלפת רעיונות ותוכנות, מכירה וקנייה של חלקי מחשב, ומעל לכל היווה במה לקהילה החריגה, בה יוכלו להציג את יכולותיהם ומערכותיהם. ווז חשב שזה יהיה "מגניב" לבנות מחשב משלו. באוקטובר 1976 הציגו ווזניאק וסטיב לחברי המועדון את המחשב האישי הראשון שלהם - אפל I. את השם "אפל" הגה סטיב ג'ובס בבדיחות דעת, בעקבות תקופה מטורפת בחייו בה דגל בפרוקטואיזם, ובדק הלכה למעשה תיאוריה הגורסת כי אכילת תפוחים בלבד מבטלת את הצורך במקלחת.
אפל I היה פורץ דרך מכמה בחינות: רוב המחשבים עד אז הגיעו כקיט להרכבה עצמית ונועדו ופנו לציבור מצומצם של המבינים בדבר. גו'בס, שהבין את הצרכים של המשתמש הביתי, ביקש שהמחשב יגיע למשתמש במארז עץ המסתיר את סבך החוטים והרכיבים האלקטרוניים, כשהוא מורכב ומוכן להפעלה.החידוש השני והמשמעותי שהפך אותו ל"מחשב האישי הראשון" - הייתה העובדה שהיו לו מקלדת ומסך (המסך היה למעשה טלוויזיה, מכיוון שזה המסך הכי זול והכי נפוץ).מבחינה טכנית אפל I פעל בקוד הרצה ב-ROM שאפשר עליה קלה יותר של המחשב. למחשב לא היה זיכרון ולכן נדרש לשכתב את התוכנה בכל הפעלה, אולם ההקלדה הנוחה חפתה על כך. המחשב היה פרימיטיבי עד מאוד, בתקני זמננו אנו, אך הורכב ממספר קטן להפליא של חלקים והקנה לווזניאק שם כמעצב מחשבים.
ג'ובס בעל החזון השיווקי החל לחפש דרך למימוש הפוטנציאל המסחרי של המחשב. הוא פנה לחנות מחשבים מקומית - בייט שופ בקליפורניה - חנות המחשבים היחידה באזור, ובעליה אמר כי אם יצליחו השניים לספק 50 יחידות תוך 30 ימים, הוא ישלם להם במזומן ואף יספק מארז נאה למחשב.
ביחד עם ידיד שלישי, רונלד ויין, החלו השלושה לבנות את המחשבים . ווזניאק וויין היו אחראים על מלאכת ההרכבה ואילו ג'ובס היה אחראי להשגת החלקים הדרושים (בכל דרך שהיא). ג'ובס שהאמין במחשב, שכנע אותם למכור את חפציהם (מחשבון מדעי של ווז והחיפושית של ג'ובס) ע"מ לקנות את הרכיבים. הוא הצליח להשיג פריצת דרך בעלות ובצמצום כמות הרכיבים הודות לשימוש במעבד של חברת מוס טכנולוגיות, שעלותו הייתה 20$. בעקבות התעקשות בעל החנות לו הוסף למחשב גם ממשק שאפשר טעינה ושמירה של תוכנות מקלטת. המחשב היה זול ביותר לתקופה - רק 666 דולר ליחידה, מחיר שנקבע מסיבות של רווחיות, אבל גם בגלל שווזניאק אהב מספרים עגולים. העבודה נשלמה ביוני, וכמובטח, הם קיבלו את התשלום עם האספקה. באותו חודש השלושה הצליחו למכור מאתיים מחשבי Apple I.
ע"מ להקל על עלויות הבנייה, ג'ובס החל לחפש משקיע. ויין, שנכווה מיוזמה עסקית כושלת מספר שנים קודם לכן, עזב את החברה. ג'ובס נפגש עם מייק מרקלה שחתם עמו על הלוואה של רבע מיליון דולר והשלושה הקימו את אפל ב-1 באפריל 1976. עם התקציב החדש פנו לפיתוח הבא – אפל II.
כשגו'בס עבד באטרי (לאחר שעזב את לימודיו), ביקש את עזרתו של ווז בפיתוח משחק חדש. ווז פיתח את המשחק ברייקאאוט (פלטפורמה שתופסת כדור ומפנה אותו למעלה כדי ולהשמיד לבנים), משחק שהפך ללהיט של אטארי.באפל II הוא שאף ווזניאק למחשב שמאפשר הרצה של משחקים, כגון ברייקאאוט, ולהתחרות באטארי. לכן התאמץ מאוד לאפשר סאונד, חיבור לג'ויסטיק, והחשוב מכל - צבע. הצבע היה חידוש מהפכני שהודגש גם ע"י בעיצוב הלוגו של החברה (תפוח צבעוני שהוספה לו נגיסה, ע"מ למנוע בלבול עם עגבנייה). התמונה בצבע הושגה באמצעות חומרה פשוטה יחסית הודות להנדסה המתוחכמת של ווזניאק, שמצאה פתרונות בתכנה במקום בחמרה, לצד ניצול יעיל של כל הרכיבים. הצבע של אפל II משך אליו מתכנתי משחקים בהמוניהם, שימנפו את התעשייה.
המחשב כלל 8 'ערוצי הרחבה'- חריצים מיוחדים שניתן לחבר אליהם כרטיסים אלקטרוניים נוספים: חיבור למדפסת, או חיבור למודם המאפשר רשת מחשבים, כונן תקליטונים, ו'פלופי דיסק' (שתוכנן על ידי ווזניאק ומהנדס נוסף). מאפיין חשוב נוסף של הוא "הארכיטקטורה הפתוחה" - מונח, המתאר כל מחשב או התקן היקפי, שהמפרט לפיו יוצר פורסם. הארכיטקטורה הפתוחה אפשרה לחברות אחרות לפתח רכיבים אשר ירחיבו את טווח הפעולה של המחשב. הודות לתיעוד מצוין לכל התכונות והתוכנות, הלימוד העצמי של המחשב היה פשוט ונח. שתי תוכנות שנוצרו כבר בשלב מוקדם יחסית - תוכנה לעיבוד תמלילים, ותוכנת חישוב (בסגנון 'אקסל' ) – הפכו את האפל II, הודות לחריצי ההרחבה שלו, לפתרון עסקי מצוין.
ג'ובס, לאחר הניסיון של אפל I, ידע בדיוק כיצד צריך להראות המחשב. הוא מימש את חזונו ש"המחשב צריך להיות שלם ומוכן להפעלה ישר מתוך הקופסה" באמצעות במעטפת פלסטיק אטרקטיבית עם מקלדת מובנית. ג'ובס מעיד כי הרעיון של מעטפת פלסטיק היה "כמו באג בראשו". לא היו לה כל תועלות לעומת מארזי המתכת בהם השתמשו יצרני המחשב האחרים, שהיו זולים וספקו הגנה אלקטרומגנטית טובה יותר.יחד עם זאת זה ג'ובס היה נחוש להפוך את המחשב למוצר צריכה, וידע כי ככזה שיקולים הפרקטיים אינם היחידים. הוא ראה בעיני רוחו קוים חלקים, קצוות מעוגלים וטקסטורה של חלוקי נחל. בסופו של תהליך, באפל II נעשה השימוש הראשון בהזרקת פלסטיק מודולארית למארז מחשב, ליצירת צורה ארגונומית ומוכוונת משתמש.
היתרונות של אפל II יצרו גל מכירות חסר תקדים. כחמישה עד שישה מיליון יחידות נמכרו בתוך שנים ספורות והפכו את ווז וגו'בס למולטי מיליונרים. אין ספור חיקויים וגרסאות תואמות אפל יוצרו בשנים הבאות - רובם עם שמות של פרות, כמו אפל, ואייקונים צבעוניים, כדי לזהות אותם עם המחשב המצליח. ההצלחה דרבנה גם את IBM לפתח מחשב אישי משלה. החיקויים והתואמים נמכרו בהיקף גדול יותר אף מהאפל המקורי, ועידן המחשבים האישיים החל במלוא עצמתו.
סטיבן ווזניאק (ווז), השתייך לאותה תרבות גיקית - גאון אלקטרוניקה שבנה את הרדיו הראשון שלו בגיל 12. לאחר התיכון פנה ללימודי הנדסת חשמל בברקלי אולם במהרה השתעמם ופרש לטובת בתכנון מחשבונים מדעיים בחברת HP. ווז ניחן בכל הכישורים הנדרשים ע"מ להיות שם של דבר ופורץ דרך בתחום המחשבים, פרט לתכונה אחת - הוא חסר את המוטיבציה והיכולת להציג את המצאותיו כראוי. שלא לטובתו, המוטו הרווח בקרב המפתחים היה "Demo or Die", ומפתח טוב נמדד באיכות הפרזנטציה. בשל כך, נהג ווז לעבוד לבד, והמצאותיו נשארו עלומות. המצב השתנה כאשר חבר לתיכוניסט צנום בשם סטיב פאול ג'ובס. גו'בס ידע לכתוב תוכנות בשפת BASIC מגיל 10, והרשים את ווז באחת מהמצאותיו: מכשיר לייזר קטן שבנה מרכיבים מאולתרים. ווז היה חנון מחשבים אמיתי הלהוט אחר טכנולוגיה, ג'ובס הכריזמטי שהונע ע"י תשוקה למימוש עצמי והכרה, נמשך יותר ליישומים המלהיבים שהטכנולוגיה מציעה. בשאיפותיהם ויכולותיהם השלימו האחד את השני והיוו צמד מוזר, אך מנצח.
בשנות ה- 70, פגש ווזניאק את קפטן קראנצ' - “פריק” שמתמחה בפריצה לתוך רשת הטלפונים הבינלאומית. (Phreak מ- Freak Phone). בדומה להאקרים של ימינו, פריק טוב נחשב לאדם מבריק. ווזניאק קיבל לידיו מאמר, המתאר כיצד לבנות מתקן בשם 'קופסא כחולה', מכשיר המשמש לפריצת קווי טלפון: הפריצה התאפשרה ע"י הפקת צלילים בתדרים שונים לקומבינציות שיוצרות פקודות עבור המרכזייה. בכדי להימנע מתביעות, המאמר הכיל את הוראות הבנייה של הקופסא עם תדרים שגויים. ווזניק הבין זאת ופנה לג'ובס, יחד פצחו את התדרים הנכונים. קפטן קראנץ' (שכונה ע"ש תגליתו - משרוקית שהגיע בחבילה של קורנפלקס - שנקרא קפטן קרנץ' - והפיקה את התדר של 2600 הרץ המשמש לאתחול של המרכזייה) הנחיל לווזניאק את תורת הפריצה. ווזניאק תפס את העיסוק בקופסא כתחביב, אולם ג'ובס זיהה פוטנציאל מסחרי (גם אם מחתרתי ובלתי חוקי). הם שיכללו את הקופסא והחל למכור אותה מדלת לדלת, כאמצעי לשיחות טלפון ללא תשלום. הם לא גרף רווחים מהמכירות אך השכלולים שהכניסו בקופסא הכחולה הזו, היו הבסיס מאוחר יותר לכל לחידושים ורעיונות בהם השתמשו כשתכננו את המחשב האישי הראשון.
ב 1974 ווזניאק וג'ובס החלו לפקוד מועדון בשם Homebrew Computer Club 'המועדון למחשבים תוצרת בתים'. במהלך שנות ה- 70 המחשב עדיין היה נחלת ציבור מצומצם של "מכורי טכנולוגיה". רעיון המחשב הביתי שהחל לקרום עור וגידים היה עדיין מהפכני, בלתי נתפס. המערכות המשווקות דרשו הבנה בתחום וחובבים רבים, בד"כ בעלי רקע בהנדסת אלקטרוניקה או תכנות, פתחו באופן פרטי מערכות משלהם. המועדון, שחבריו נפגשו מדי יום רביעי, נועד לאפשר החלפת רעיונות ותוכנות, מכירה וקנייה של חלקי מחשב, ומעל לכל היווה במה לקהילה החריגה, בה יוכלו להציג את יכולותיהם ומערכותיהם. ווז חשב שזה יהיה "מגניב" לבנות מחשב משלו. באוקטובר 1976 הציגו ווזניאק וסטיב לחברי המועדון את המחשב האישי הראשון שלהם - אפל I. את השם "אפל" הגה סטיב ג'ובס בבדיחות דעת, בעקבות תקופה מטורפת בחייו בה דגל בפרוקטואיזם, ובדק הלכה למעשה תיאוריה הגורסת כי אכילת תפוחים בלבד מבטלת את הצורך במקלחת.
אפל I היה פורץ דרך מכמה בחינות: רוב המחשבים עד אז הגיעו כקיט להרכבה עצמית ונועדו ופנו לציבור מצומצם של המבינים בדבר. גו'בס, שהבין את הצרכים של המשתמש הביתי, ביקש שהמחשב יגיע למשתמש במארז עץ המסתיר את סבך החוטים והרכיבים האלקטרוניים, כשהוא מורכב ומוכן להפעלה.החידוש השני והמשמעותי שהפך אותו ל"מחשב האישי הראשון" - הייתה העובדה שהיו לו מקלדת ומסך (המסך היה למעשה טלוויזיה, מכיוון שזה המסך הכי זול והכי נפוץ).מבחינה טכנית אפל I פעל בקוד הרצה ב-ROM שאפשר עליה קלה יותר של המחשב. למחשב לא היה זיכרון ולכן נדרש לשכתב את התוכנה בכל הפעלה, אולם ההקלדה הנוחה חפתה על כך. המחשב היה פרימיטיבי עד מאוד, בתקני זמננו אנו, אך הורכב ממספר קטן להפליא של חלקים והקנה לווזניאק שם כמעצב מחשבים.
ג'ובס בעל החזון השיווקי החל לחפש דרך למימוש הפוטנציאל המסחרי של המחשב. הוא פנה לחנות מחשבים מקומית - בייט שופ בקליפורניה - חנות המחשבים היחידה באזור, ובעליה אמר כי אם יצליחו השניים לספק 50 יחידות תוך 30 ימים, הוא ישלם להם במזומן ואף יספק מארז נאה למחשב.
ביחד עם ידיד שלישי, רונלד ויין, החלו השלושה לבנות את המחשבים . ווזניאק וויין היו אחראים על מלאכת ההרכבה ואילו ג'ובס היה אחראי להשגת החלקים הדרושים (בכל דרך שהיא). ג'ובס שהאמין במחשב, שכנע אותם למכור את חפציהם (מחשבון מדעי של ווז והחיפושית של ג'ובס) ע"מ לקנות את הרכיבים. הוא הצליח להשיג פריצת דרך בעלות ובצמצום כמות הרכיבים הודות לשימוש במעבד של חברת מוס טכנולוגיות, שעלותו הייתה 20$. בעקבות התעקשות בעל החנות לו הוסף למחשב גם ממשק שאפשר טעינה ושמירה של תוכנות מקלטת. המחשב היה זול ביותר לתקופה - רק 666 דולר ליחידה, מחיר שנקבע מסיבות של רווחיות, אבל גם בגלל שווזניאק אהב מספרים עגולים. העבודה נשלמה ביוני, וכמובטח, הם קיבלו את התשלום עם האספקה. באותו חודש השלושה הצליחו למכור מאתיים מחשבי Apple I.
ע"מ להקל על עלויות הבנייה, ג'ובס החל לחפש משקיע. ויין, שנכווה מיוזמה עסקית כושלת מספר שנים קודם לכן, עזב את החברה. ג'ובס נפגש עם מייק מרקלה שחתם עמו על הלוואה של רבע מיליון דולר והשלושה הקימו את אפל ב-1 באפריל 1976. עם התקציב החדש פנו לפיתוח הבא – אפל II.
כשגו'בס עבד באטרי (לאחר שעזב את לימודיו), ביקש את עזרתו של ווז בפיתוח משחק חדש. ווז פיתח את המשחק ברייקאאוט (פלטפורמה שתופסת כדור ומפנה אותו למעלה כדי ולהשמיד לבנים), משחק שהפך ללהיט של אטארי.באפל II הוא שאף ווזניאק למחשב שמאפשר הרצה של משחקים, כגון ברייקאאוט, ולהתחרות באטארי. לכן התאמץ מאוד לאפשר סאונד, חיבור לג'ויסטיק, והחשוב מכל - צבע. הצבע היה חידוש מהפכני שהודגש גם ע"י בעיצוב הלוגו של החברה (תפוח צבעוני שהוספה לו נגיסה, ע"מ למנוע בלבול עם עגבנייה). התמונה בצבע הושגה באמצעות חומרה פשוטה יחסית הודות להנדסה המתוחכמת של ווזניאק, שמצאה פתרונות בתכנה במקום בחמרה, לצד ניצול יעיל של כל הרכיבים. הצבע של אפל II משך אליו מתכנתי משחקים בהמוניהם, שימנפו את התעשייה.
המחשב כלל 8 'ערוצי הרחבה'- חריצים מיוחדים שניתן לחבר אליהם כרטיסים אלקטרוניים נוספים: חיבור למדפסת, או חיבור למודם המאפשר רשת מחשבים, כונן תקליטונים, ו'פלופי דיסק' (שתוכנן על ידי ווזניאק ומהנדס נוסף). מאפיין חשוב נוסף של הוא "הארכיטקטורה הפתוחה" - מונח, המתאר כל מחשב או התקן היקפי, שהמפרט לפיו יוצר פורסם. הארכיטקטורה הפתוחה אפשרה לחברות אחרות לפתח רכיבים אשר ירחיבו את טווח הפעולה של המחשב. הודות לתיעוד מצוין לכל התכונות והתוכנות, הלימוד העצמי של המחשב היה פשוט ונח. שתי תוכנות שנוצרו כבר בשלב מוקדם יחסית - תוכנה לעיבוד תמלילים, ותוכנת חישוב (בסגנון 'אקסל' ) – הפכו את האפל II, הודות לחריצי ההרחבה שלו, לפתרון עסקי מצוין.
ג'ובס, לאחר הניסיון של אפל I, ידע בדיוק כיצד צריך להראות המחשב. הוא מימש את חזונו ש"המחשב צריך להיות שלם ומוכן להפעלה ישר מתוך הקופסה" באמצעות במעטפת פלסטיק אטרקטיבית עם מקלדת מובנית. ג'ובס מעיד כי הרעיון של מעטפת פלסטיק היה "כמו באג בראשו". לא היו לה כל תועלות לעומת מארזי המתכת בהם השתמשו יצרני המחשב האחרים, שהיו זולים וספקו הגנה אלקטרומגנטית טובה יותר.יחד עם זאת זה ג'ובס היה נחוש להפוך את המחשב למוצר צריכה, וידע כי ככזה שיקולים הפרקטיים אינם היחידים. הוא ראה בעיני רוחו קוים חלקים, קצוות מעוגלים וטקסטורה של חלוקי נחל. בסופו של תהליך, באפל II נעשה השימוש הראשון בהזרקת פלסטיק מודולארית למארז מחשב, ליצירת צורה ארגונומית ומוכוונת משתמש.
היתרונות של אפל II יצרו גל מכירות חסר תקדים. כחמישה עד שישה מיליון יחידות נמכרו בתוך שנים ספורות והפכו את ווז וגו'בס למולטי מיליונרים. אין ספור חיקויים וגרסאות תואמות אפל יוצרו בשנים הבאות - רובם עם שמות של פרות, כמו אפל, ואייקונים צבעוניים, כדי לזהות אותם עם המחשב המצליח. ההצלחה דרבנה גם את IBM לפתח מחשב אישי משלה. החיקויים והתואמים נמכרו בהיקף גדול יותר אף מהאפל המקורי, ועידן המחשבים האישיים החל במלוא עצמתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה