יא. השוואה לדוגמא אחרת בהיסטוריה של העיצוב.

בשנות השלושים של המאה ה-20 היה עולם העיצוב רוחש פעילות. בעשור זה החלו להופיע כיסאות העשויים מעץ לבוד, חומר שאיפשר יצירת צורות עגולות וחופשיות. הכיסאות החדשים היו זולים וגם נוחים במיוחד, משום שתוכננו בהתאם לצורת הגוף. אחרי מלחמת העולם השנייה החלו להופיע בשוק סוגים רבים של פלסטיק והמעצבים החלו לעשות בהם שימוש, בשל עלותם הנמוכה וגמישותם. ג'ו קולומבו האיטלקי התאהב ברעיון של ייצור כיסאות מחומר אחד ועיצב כיסא בשם " Universal Stacking Chair", בשנת 1965 לחברת "קרטל" (Kartell). הכסא מיוצר בחתיכה אחת מ-2.5 ק"ג של פוליפרופילן בתהליך אחד ויחיד. הכיסא שילב הומור, נוחות ועתידניות באופן סקסי ומעניין. עיצוב הכיסאות הנערמים היה מהפכני משתי סיבות עיקריות. הראשונה הייתה היכולת הטכנית לייצר כיסאות באמצעות הזרקת פלסטיק במקשה אחת, ללא מחברים, והסיבה השנייה הייתה ייצור של כיסאות הנערמים בנוחות. עיצוב הכיסא משקף את אווירת הקלילות וחוסר הרשמיות של שנות השישים. עם זאת הצליח קולומבו לנצל את סגולותיו הזולות של הפלסטיק, לרומם את האסתטיקה של החומר בעיצוב הכיסא באמצעות חזותו האחידה, משטחיו החלקים והמבהיקים וצבעיו הסולידיים (שחור, לבן, ירוק), ולהפכו לעמיד ולבעל אורך חיים. הכיסא יוניברסל היווה למעשה פתח לעבודתו של קולומבו בעיצוב ריהוט למגורים. עוד כיסא מהפכני שעיצב היה Tube chair, אשר נמכר בשקית פשוטה והיה מורכב מכמה צינורות שהקונה יכול להרכיב בצורות שונות. קולומבו ראה את עצמו כמעצב של סביבות עתידניות. הוא הדגיש תמיד את החשיבות הרבה של טכנולוגיות חומריות חדשניות כמייצרות אופציות לצורות מחיה חדשות. במהלך יצירתו הוא שאף ליצור עיצובי פנים ומוצרים מודולריים, כיוון שרצה להדגיש את צורת המחיה הזורמת והמשתנה, שחשב למתאימה לעתיד. המכנה המשותף של המעצבים ג'ו קולמבו והזוג אימס הוא עיצובים מקוריים עשויים באמצעים טכנולוגיים על טוהרת התיאוריה המודרניסטית. פלסטיק, עץ לבוד ופיברגלאס היו החומרים האידיאליים לביטוי צורות אורגניות וביומורפיות. דבר נוסף, הם חיפשו אחרי הכיסא המושלם בייצור תעשייתי, שהמשוואה שלו הייתה להשיג כמה שיותר בכמה שפחות.