ג. סיפור ההתחלה

כנער נהג סטארק לבלות שעות על גבי שעות בפירוק והרכבה של חפצים בסדנא של אביו אנדרה, שהיה מהנדס מטוסים. מושפע ללא ספק מאביו ומעיסוקו, הוא התגלה כרשם נלהב ומוכשר עוד בנעוריו, והתקבל לבית הספר היוקרתי אקול ניסים דה קאמונדו בפריז, באמצע שנות ה-60'. כשהוא מסיים את לימודיו, הוא כבר מסומן כהבטחה גדולה בעולם העיצוב. בשנת 1968 הוא מקים את החברה הראשונה שלו, שעוסקת בייצור ריהוט מתנפח (במימון Ventura ומאוחר יותר Quasar).

מהלך זה מתרחש במקביל ל”Inflatable Movement” והרעיון הפנאומטי. קבוצת Utopie - המעצבים לומצ'יו, ד'אורבינו ודה פה, שהשתייכו לזרם הרדיקלי של העיצוב באיטליה באותה תקופה. מעצבים אלו ביקשו להפר את התורות הנושנות ולרענן את אופי העיצוב. הם השתמשו בחומרים חדשים ובטכנולוגיות מתקדמות, ובחנו מחדש עיצוב מוצרי צריכה. בפריז של המהומות, רעיון הניפוח ייצג בעבורם ערכים של ניידות, תנועה, אנרגיה ובריחה. בניסיון למוטט את הרפיון והדיכוי שאפיינו לדעתם את הזרם המרכזי באדריכלות של אותה התקופה, הקבוצה תכננה סדרה של מבנים פניאומאטיים, רהיטים וסביבות, כולם מושפעים רבות ממבני צבא אמריקאיים, ספרי קומיקס, עבודתם של באקמינסטר פולר, הנרי לפברה, ז'אן בודריאר וקבוצת ארכיגרם הלונדונית. למרות שחברי הקבוצה לא יכלו ליישם הלכה למעשה את חזונם אודות חברה שמתקיימת מילולית באוויר, השרטוטים העשירים והמסוגננים שלהם היו ונותרו יוצאי דופן באדריכלות המודרנית. העיקרון של הריהוט המתנפח נולד בין השאר כתגובה לסטרוקטורה המאסיבית המסורתית וזכה לפופולאריות רבה בקרב דור ההיפים, בשל חדשנותו ואופיו השובב וההומוריסטי, הנוגד את התפיסה החמורה והמאופקת שאפיינה עד אז את עיצוב הריהוט.
החברה לא מצליחה יתר על המידה, אולם היא מקנה לסטארק חשיפה ציבורית מסוימת. בשנת 1969 הוא מתקבל לעבודה כארט דירקטור אצל פייר קרדן, ומעצב עבורו בפרק זמן קצר 65 חפצי ריהוט, ביניהם הכיסא "ג'ו מילר" ,(1972) כיסא עם שלוש רגלי מתכת המחוברות בתומכות מתכת. המושב וגב הכיסא עשויים מעץ אורן, זהים בצורתם ומאופיינים בקווים עגולים. השימוש בשלוש רגליים הופך להיות אחד הסמלים המסחריים של רהיטי סטארק. סגנונו העמוס של קרדן מנוגד מאוד לטעמו האישי של סטארק ומבהיר לו את רצונו לתכננן בקווים פשוטים. בשנות ה-70' הוא מוצא לעצמו נישה מקצועית המושתתת על עיצוב של מועדוני לילה בסצנה הפריזאית. הוא זוכה למוניטין בהיקף מצומצם בזכות עיצוב הפנים של המועדונים La Main Bleaue ב-1976 ן- Les Bains Douches ב-78'.
לקראת סוף העשור, הוא חש כי הקריירה שלו אינה מתקדמת בקצב הרצוי. הוא מאמין כי באותו האופן שבו מיתג ומיצב את עצמו וורהול בעולם האמנות, ניתן לעשות זאת גם בתחום העיצוב. הוא מתחיל לשווק את עצמו ובהדרגה בונה לעצמו שם כדמות כשרונית וססגונית. ב-1979 הוא מקים חברה בשם Starck Productions. ההזדמנות הגדולה מגיעה בשנת 1982, כאשר הוא נשכר ע"י נשיא צרפת פרנסואה מיטראן כחלק מצוות העיצוב שמופקד על תכנון מעונו הפרטי בפריז. הגובות היו חיוביות הן מצד הנשיא והן מצד הציבור, וסטארק מנצל את המומנטום כדי להבטיח עוד פרויקטים. העיצוב של Café Costes בשנת 1984, הכולל גרם מדרגות מרשים וסדרת רהיטים הופך אותו לשם דבר בפריז. בהקשר זה חשוב להבין את תרבות בתי הקפה בצרפת: הם מהווים חלק חיוני מהחיים במקום והתחרות ביניהם היא עזה, לכן ההצלחה הפנומנאלית של קפה קוסטס הפנתה את אור הזרקורים לעבר סטארק. ניתן לומר כי סיפור ההתחלה ארך, אם כן, 16 שנה, ומנקודה זו בזמן ואילך, הוא צועד לקראת הכתרתו כסופר סטאר של עולם העיצוב.

תמונה 1:

שרטוטים קונספטואליים של קבוצת Utopie

תמונה 2:

Café Costes, 1984.

תמונה 3:
Blow – Zanotta, ספה מתנפחת, 1967
Jonathan De Pas, Donato D’Urbino, Paolo Lomazzi, Carla Scolari

תמונה 4:

סטארק יושב על פרוטוטייפ של כיסא לפייר קרדן, 1971.