אדריכלות - העולם האדריכלי נחלק באותה התקופה לשלוש:
קבוצות העיצוב הרדיקליות – השתמשו בחומרים וטכנולוגיות מתקדמים (דוגמת הזרקת פלסטיק) כדי ליצור סביבות מודולאריות או שואבות השראה מ"עידן החלל", שאפשרויות היישומים הפרקטיים שלהן היו נמוכות.
הברוטליסטים - אורבניסטים שדגלו בשימוש בבטון חשוף ובגיאומטריה נוקשה ובלתי מתפשרת. לקחו את ההיגיון התעשייתי עד הקצה ובכך הפכו אותו למעשה לכלי סגנוני.
ה"אקו"-אדריכלים – שאפו לחזור לטבע דרך תכנון מבנים פרימיטיביים או אקספרימנטאליים, שהתייחדו ביעילות אקולוגית.
חשוב לציין כי כל שלושת המחנות היו קשורים בבסיסם בכך שניסו להתחקות אחר דרכים ניסיוניות שיובילו לשיטות ולצורות בנייה חדשות. ככלל, עד לאמצע שנות ה-70 כבר נתפסו הבלוקים רבי הקומות של העשור הקודם כשיטה שכשלה בהשגת יעדיה, והמגמה החדשה צידדה במקבצים של בנייה נמוכה (2 עד 3 קומות), כדי ליצור סביבה כפרית יותר ולחדד את תחושת הקהילה.
אותה רוח של חקירה והתנסות הפגינה נוכחות במספר תערוכות שנערכו באותה העת. באופן הבולט ביותר היא ניכרה ב"”Experiments For Living”, שהתקיימה בלונדון בשנת 1970, ובסדרת התערוכות “Visiona” בקולון, בהן הוצגו חללים ביתיים סינתטיים ועתידניים, שבהם הכיסא איבד את זהותו הצורנית המוכרת והפך ל"מגדל חי" או גלים של גושי קצף מרופדים בצבעים פסיכדליים. בתערוכה נוספת שהתקיימה ב-Moma בניו יורק, הוצג עיצוב איטלקי עכשווי, ונחשף המנעד הרחב של טבעו, אשר הוגדר ע"י האוצר כ"קונפורמיסט, רפורמיסט או מתחרה". התערוכה האירה את שני הזרמים המנוגדים בעיצוב האיטלקי באותו הזמן: עיצוב בעל אוריינטציה הנדסית מובהקת, שמטרתו ייצור המוני בקנה מידה גדול, לעומת ה"Counter-Design”, שבישר על מותו של העיצוב המודרני. מכיוון שהטיעונים של “Good Design” לא נראו רלוונטיים יותר, הלכה והתחזקה מגמה זו של אנטי-עיצוב. למרות פיתוחו של החומר התרמופלסטי ABS, שאפשר למעצבים שימוש בפלסטיק זול יותר מאלו שקדמו לו, מוצרים בהזרקה שהצריכו תבניות יקרות עדיין נדרשו לשוק מאסיבי כדי להיות רווחיים. הזמנים הסתמנו כקשים למעצבים, שכן העדר כסף משמעות הייתה העדר עבודה. כתוצאה מהאינפלציה, הדרישה למוצרי צריכה זולים לא יכלה לקבל מענה בתנאי הכלכלה דאז של מערב אירופה. כתוצאה מכך התרבו העתקים זולים של עיצובים בסגנון גבוה. תרבות החיקויים ערערה את בסיס ההבנה הציבורית בכל הקשור לעיצוב מודרני. בתגובה לירידה באיכות, הסתמנה תחייה מחודשת לקראפט, שהציעה ייצור טוב יותר, ערכים גבוהים ואורך חיי מוצר, לאותו מיעוט שיכול היה להרשות זאת לעצמו.
אמנות הפופ הופיעה לראשונה באנגליה ובארצות הברית במהלך שנות החמישים והגיעה לשיאה בשנות השישים. היא מתאפיינת בנטייה לחזור ולחקות את הדימויים הסטריאוטיפיים של תקשורת ההמונים: סרטים, פרסום, סרטי הנפשה ומוצרי צריכה פופולאריים אחרים ומהווה תגובת נגד לרצינות ולכובד ראש המתבטא בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט. בשנת 1953 נפתחה בלונדון תערוכה בשם "הקבלה בין חיים ואמנות". בתערוכה הציגו האמנים רוברט ראושנברג, שתערוכתו באותה שנה עוררה סקנדל, ג'ספר ג'ונס וריצ'רד המילטון. הם היוו את החוליה המקשרת בין האקספרסיוניזם המופשט לאמנות הפופ. החל מתערוכה זו היה ברור שרוח חדשה נושבת בעולם האמנות. אמנות הפופ, בהעלותה את השכיח והיום-יומי לדרגת אמנות, כמו בעבודתו של אנדי וורהול " 100 קופסאות מרק קמפבל" (1962), מצליחה להתקשר עם הדאדא, להרחיב את הגבולות המוכרים של האמנות ולקרבה לחיי היום-יום. אחד האישים הבולטים בזרם זה היה אנדי וורהול, אשר התנהלותו התקשורתית בעולם התרבות והאמנות הפכה אותו לכוכב. וורהול משמש לסטארק מקור השראה בשלב מאוחר יותר, כאשר הוא מציב לעצמו למטרה לשווק את עצמו באופן דומה והופך למעשה למעצב הסלבריטי הראשון.
קבוצות העיצוב הרדיקליות – השתמשו בחומרים וטכנולוגיות מתקדמים (דוגמת הזרקת פלסטיק) כדי ליצור סביבות מודולאריות או שואבות השראה מ"עידן החלל", שאפשרויות היישומים הפרקטיים שלהן היו נמוכות.
הברוטליסטים - אורבניסטים שדגלו בשימוש בבטון חשוף ובגיאומטריה נוקשה ובלתי מתפשרת. לקחו את ההיגיון התעשייתי עד הקצה ובכך הפכו אותו למעשה לכלי סגנוני.
ה"אקו"-אדריכלים – שאפו לחזור לטבע דרך תכנון מבנים פרימיטיביים או אקספרימנטאליים, שהתייחדו ביעילות אקולוגית.
חשוב לציין כי כל שלושת המחנות היו קשורים בבסיסם בכך שניסו להתחקות אחר דרכים ניסיוניות שיובילו לשיטות ולצורות בנייה חדשות. ככלל, עד לאמצע שנות ה-70 כבר נתפסו הבלוקים רבי הקומות של העשור הקודם כשיטה שכשלה בהשגת יעדיה, והמגמה החדשה צידדה במקבצים של בנייה נמוכה (2 עד 3 קומות), כדי ליצור סביבה כפרית יותר ולחדד את תחושת הקהילה.
אותה רוח של חקירה והתנסות הפגינה נוכחות במספר תערוכות שנערכו באותה העת. באופן הבולט ביותר היא ניכרה ב"”Experiments For Living”, שהתקיימה בלונדון בשנת 1970, ובסדרת התערוכות “Visiona” בקולון, בהן הוצגו חללים ביתיים סינתטיים ועתידניים, שבהם הכיסא איבד את זהותו הצורנית המוכרת והפך ל"מגדל חי" או גלים של גושי קצף מרופדים בצבעים פסיכדליים. בתערוכה נוספת שהתקיימה ב-Moma בניו יורק, הוצג עיצוב איטלקי עכשווי, ונחשף המנעד הרחב של טבעו, אשר הוגדר ע"י האוצר כ"קונפורמיסט, רפורמיסט או מתחרה". התערוכה האירה את שני הזרמים המנוגדים בעיצוב האיטלקי באותו הזמן: עיצוב בעל אוריינטציה הנדסית מובהקת, שמטרתו ייצור המוני בקנה מידה גדול, לעומת ה"Counter-Design”, שבישר על מותו של העיצוב המודרני. מכיוון שהטיעונים של “Good Design” לא נראו רלוונטיים יותר, הלכה והתחזקה מגמה זו של אנטי-עיצוב. למרות פיתוחו של החומר התרמופלסטי ABS, שאפשר למעצבים שימוש בפלסטיק זול יותר מאלו שקדמו לו, מוצרים בהזרקה שהצריכו תבניות יקרות עדיין נדרשו לשוק מאסיבי כדי להיות רווחיים. הזמנים הסתמנו כקשים למעצבים, שכן העדר כסף משמעות הייתה העדר עבודה. כתוצאה מהאינפלציה, הדרישה למוצרי צריכה זולים לא יכלה לקבל מענה בתנאי הכלכלה דאז של מערב אירופה. כתוצאה מכך התרבו העתקים זולים של עיצובים בסגנון גבוה. תרבות החיקויים ערערה את בסיס ההבנה הציבורית בכל הקשור לעיצוב מודרני. בתגובה לירידה באיכות, הסתמנה תחייה מחודשת לקראפט, שהציעה ייצור טוב יותר, ערכים גבוהים ואורך חיי מוצר, לאותו מיעוט שיכול היה להרשות זאת לעצמו.
אמנות הפופ הופיעה לראשונה באנגליה ובארצות הברית במהלך שנות החמישים והגיעה לשיאה בשנות השישים. היא מתאפיינת בנטייה לחזור ולחקות את הדימויים הסטריאוטיפיים של תקשורת ההמונים: סרטים, פרסום, סרטי הנפשה ומוצרי צריכה פופולאריים אחרים ומהווה תגובת נגד לרצינות ולכובד ראש המתבטא בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט. בשנת 1953 נפתחה בלונדון תערוכה בשם "הקבלה בין חיים ואמנות". בתערוכה הציגו האמנים רוברט ראושנברג, שתערוכתו באותה שנה עוררה סקנדל, ג'ספר ג'ונס וריצ'רד המילטון. הם היוו את החוליה המקשרת בין האקספרסיוניזם המופשט לאמנות הפופ. החל מתערוכה זו היה ברור שרוח חדשה נושבת בעולם האמנות. אמנות הפופ, בהעלותה את השכיח והיום-יומי לדרגת אמנות, כמו בעבודתו של אנדי וורהול " 100 קופסאות מרק קמפבל" (1962), מצליחה להתקשר עם הדאדא, להרחיב את הגבולות המוכרים של האמנות ולקרבה לחיי היום-יום. אחד האישים הבולטים בזרם זה היה אנדי וורהול, אשר התנהלותו התקשורתית בעולם התרבות והאמנות הפכה אותו לכוכב. וורהול משמש לסטארק מקור השראה בשלב מאוחר יותר, כאשר הוא מציב לעצמו למטרה לשווק את עצמו באופן דומה והופך למעשה למעצב הסלבריטי הראשון.
תמונה 1:
Campbell's soup can, Andy Warhol, 1962
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה