נקודת המפנה חלה בשנות התשעים כאשר לראשונה בהיסטוריה רשת קמעונית שיתפה פעולה עם מעצב על. האדריכל והמעצב התעשייתי הנודע Michael Graves התבקש ע"י הרשת לעצב סדרה של כלי בית וחפצי נוי. המוצרים עוצבו במיוחד עבור הרשת (Private label), ומיותר לציין שנמכרו אך ורק בחנויות שלה. אחרי ההצלחה הזו Target פנתה גם למעצבים Mossimo Giannulli and Sonia Kashuk שיעצבו עבור הרשת ליין ייחודי של פרטי לבוש ומוצרי קוסמטיקה. שיתוף הפעולה עם השניים האחרונים נמשך עד היום. משם הדרך לשיתופי פעולה עם מעצבים נוספים הייתה קצרה. Thomas O’Brien, Isaac Mizrahi Philippe Starck, and Stephen Sprouse הם רק חלק ממעצבי העל שייצרו סדרות וקולקציות אקסקלוסיביות של ריהוט, כלי מטבח ופריטי אופנה, ואשר הוצעו למכירה ברשת למשך מספר חודשים בלבד. האם יש משהו משותף לעיצוב של "הכוכבים" השונים? בהחלט כן. אמנם Target אינה מתערבת בעיצוב עצמו, אך הקו המנחה הוא ברור למדי ותואם את פילוסופיית העיצוב של החברה: Great design. Every day. For everyone. . הכוונה מבחינת Target ב-great design היא שילוב מושלם ומאוזן בין יופי (צורה) לפונקציונאליות. החברה מאמינה שעיצוב טוב צריך לשמש היטב את המשתמש בכל מצב בו הוא נמצא כמו גם לספק חוויה אסתטית ייחודית.
אז מה הביא לשינוי הזה אתם שואלים.. מדוע רשת קמעונאית מחליטה כמדיניות שמלבד מחיר זול היא תציע גם ייחודיות בעיצוב? האם מדובר באסטרטגיה תחרותית מבריקה? כן. אבל לא רק. כדי להבין את ההשפעות של הסביבה העיצובית והתרבותית נתבונן יחד בשינויים שחלו בשנות התשעים בתחומים הללו.
שנות התשעים היו ללא ספק העשור הדיגיטאלי. האינטרנט, כפי שהוא מוכר לנו היום, נולד ב-1992 ושינה לנצח את הדרך בה בני אדם מתקשרים, מבזבזים כסף ועושים עסקים. ב-1998 100 מיליון כבר היו מחוברים לרשת (שלוש שנים אחר כך זה כבר הגיע לביליון!) ובערך אותו מספר של אנשים החזיקו בטלפון סלולרי. לאינטרנט הייתה גם השפעה עצומה על מוצרים וכמעט כל חברת עיצוב העלתה אתר לרשת (האתר הראשון של Target עלה ב-1999). עוד בתחום העיצוב – הרטרו זכה לעדנה מחודשת ומוצרי "אמצע המאה" (סוף שנות החמישים, תחילת הששים) עשו קמבק נאה. מרטה סטיוארט הפכה לגורו בכל הנוגע לעיצוב ומלאכת בית.
הטרנד הירוק החל להיות מורגש בעיצוב פנים ובעיצוב תעשייתי ובעקבותיו יותר ויותר חנויות הציעו למכירה מוצרים ידידותיים לסביבה. משרדים הקפידו על עיצוב ירוק כמו גם על עיצוב פונקציונאלי וידידותי למשתמש. הפאנג – שוי נהייה לאופנה.
ואם הזכרתי אופנה – אז עבור בני הנוער העשור ההוא נפתח עם סגנון הגראנג' – מעין אופנת מחאה לסגנון היאפי. ג'ינסים קרועים, חולצות פלנל משובצות לבושות ברישול, שיער ארוך וקרדיגן קשור במותניים. מישהו אמר נירוונה?
סגנון ההיפ הופ זכה גם הוא לפופולאריות גוברת. הג'ינסים נהיו יותר ויותר גדולים עד שדמו לשק יותר מאשר למכנסיים. בנות הלכו עם חולצות טי גדולות של בנים. בגדים הגדירו זהות, השתייכות סוציו אקונומית, מחאה והעדפה מוסיקלית. מעצבי אופנה מיהרו לתת את הפרשנות שלהם לעניין וקלווין קליין היה המעצב הראשון שעיצב "קו גראנג'" שלם באחת מתצוגות האופנה שלו (ראו תמונה). ליז קליבורן, דונה קארן וטומי הילפיגר מיהרו לאמץ גם הם סממנים מתרבות הרחוב ולשלב אותם בצורה מתוחכמת בקולקציות שלהם.
במקומות העבודה קודי הלבוש התרופפו ונהיו פחות רשמיים. עד סוף העשור יותר ממחצית ממקומות העבודה אפשרו לעובדים להגיע בלבוש "casual". מכנסי חאקי וחולצות פולו או דנים היו לנורמה. בדים חדשים כמו מיקרופיבר וטנסל התחרו בכותנה ובפשתן הפופולאריים. למרות כל האמור לעיל, ההוצאה לנפש על ביגוד ירדה מ-4.6% ב-1990 ל-1% בלבד ב-1995. פלא אם כך שהמעצבים חיפשו שיתופי פעולה חדשים שיחברו אותם לקהלים חדשים? מהבחינה הזו חיבור לרשת כמו Target היה מצב של win-win לשני הצדדים. אחרי הכול, אם בארבי שיתפה פעולה עם מקדונלד'ס (לחצו לסרטון פרסומת מ-1993) למה שפיליפ סטארק לא ישתף פעולה עם Target?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה