מתחום הארכיטקטורה ניתן לראות השפעה של מיס ואן דה רוי ואמירתו המפורסמת- LESS IS MORE שבאה לידי ביטוי באופן גורף במוצריה של MUJI- רק מה שצריך, לא יותר.
המוצרים של MUJI מתכתבים עם הקו הנקי של בנייניו של ואן דה רוי.
מעניין לבחון את MUJI לאור אמנים ויוצרים שונים אשר שורשיהם גם כן ביפן.
בתחום האמנות מרתקת ההשוואה של יאואי קוסומה- אמנית אמריקנית – יפנית מפורסמת ומצליחה שפעלה בתקופה מקבילה לMUJI. בעוד קוסומה משקפת ביצירותיה את מחוזות הפנטזיה והאילוזיה, את הקו הדק בין השגעון לחיים האמיתיים, את המקום שבו המציאות והדמיון מתערבבים, MUJI מייצגת את האדם הפשוט, ומדברת על החיים היומיומיים הרגילים.
אם קוסומה משתמשת באלמנטים יפניים מסורתיים כמו הנקודה האדומה או הדלעת ומשכפלת אותם בצורה אינסופית ועמוסה בעזרת אלפי מראות במיצבי ענק, MUJI מאמצים את הקו היפני המסורתי הדוגל בניקיון, ובמינימליזם. אם קוסומה שאפה לביטוי אישי, לתת מקום למחלה שלה בפומבי, להעזר באמנות כדי להגדיר את עצמה מחדש- הרי שמוצריה של MUJI נטולי זהות, כמעט נטולי מיתוג, כל אחד יכול להשתמש בהם, אבל אף אחד לא ימצא בהם סגנון אישי ויוצא דופן.
ג'ון מאדה, מעצב גרפי יפני שפעל גם כן באותה התקופה ונחשב לאחד המעצבים הראשונים בעולם שעסקו שעיצוב ממוחשב טען כי המקור של העיצוב המוקפד הוא במסורת היפנית המקדשת את ההמקצעות וההתמחות, וכי גם בבליל הטיפוגרפיה הממוחשבת שלו יש מקום לביטוי אישי. מאדה מזכיר את MUJI בפנייה שלו אל הכלל, אל המכנה המשותף, ובדומה לMUJI הוא יוצר מאותו מכנה משותף את כתב היד הייחודי לו, ממש כשם שהפשטות של MUJI הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, ומהמותג שלה.
איסימיאקי סייס, מעצב אופנה יפני לקח את האלמנטים אסתטיים מהתרבות היפנית אל המצאות של חומרים וחידושים טכנולוגיים בטקסטיל ועד יצירת בגד העשוי כולו מחתיכת בד אחת המתכתב עם הצורניות של הקימונו.
קורמטה שירו הוא מעצב יפני המבטא בעבודותיו את מאמצי השיקום והיצירתיות מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ביפן.
המוצרים ועיצובי הפנים שלו מאופיינים בחזות פיוטית, ומשקפים תפיסה חדשה וייחודית: בחינת העיצוב באמצעות ערכים ורעיונות פילוסופיים ואסתטיים כמו שחרור מחוקי הכבידה, שקיפות, ריחוף ושימוש באור. מעבר לכך, עיצוביו משלבים בהרמוניה סגנונות מנוגדים: אסתטיקה יפנית מסורתית, המתבססת על מלאכת יד דקדקנית מחד גיסא, וטכנולוגיה וחומרים תעשייתיים שגרתיים כמו רשתות פלדה, אלומיניום ולוציט, המייצגים את התרבות המערבית העכשווית מאידך גיסא. בשנת 1981 הצטרף לקבוצת העיצוב האיטלקי ממפיס. MUJI מתכתבת עם החומריות הפשוטה והנקייה הזו, עם השקיפות בסדרת המוצרים הלבנה- חלבית, השקופה לא שקופה, ועם ההקפדה על האיכות והפרטים הקטנים.
אנדרה פדואי הוא אדריכל יפני שהשתמש במתודות בנייה הלקוחות מהבנייה היפנית המסורתית והעולם של הצורות הגיאומטריות הפשוטות, אך במקום שימוש בעץ היפני המסורתי לאדריכלות הוא משתמש בבטון. ניתן להשוות זאת לקו הנקי של MUJI המשתמש בחומריות החלבית השקופה המודרנית מצד אחד, אך המתכתבת עם נייר האורז המופיע רבות בעיצוב היפני העתיק ובאפקט השקיפות החלבית שלו.
מעצב יפני נוסף שהושפע מתרבות הפופ האמריקאית הוא יוקו טנדנורי, שהיווה את אחד המעצבים שגישרו בין יפן למערב.
המוצרים של MUJI מתכתבים עם הקו הנקי של בנייניו של ואן דה רוי.
מעניין לבחון את MUJI לאור אמנים ויוצרים שונים אשר שורשיהם גם כן ביפן.
בתחום האמנות מרתקת ההשוואה של יאואי קוסומה- אמנית אמריקנית – יפנית מפורסמת ומצליחה שפעלה בתקופה מקבילה לMUJI. בעוד קוסומה משקפת ביצירותיה את מחוזות הפנטזיה והאילוזיה, את הקו הדק בין השגעון לחיים האמיתיים, את המקום שבו המציאות והדמיון מתערבבים, MUJI מייצגת את האדם הפשוט, ומדברת על החיים היומיומיים הרגילים.
אם קוסומה משתמשת באלמנטים יפניים מסורתיים כמו הנקודה האדומה או הדלעת ומשכפלת אותם בצורה אינסופית ועמוסה בעזרת אלפי מראות במיצבי ענק, MUJI מאמצים את הקו היפני המסורתי הדוגל בניקיון, ובמינימליזם. אם קוסומה שאפה לביטוי אישי, לתת מקום למחלה שלה בפומבי, להעזר באמנות כדי להגדיר את עצמה מחדש- הרי שמוצריה של MUJI נטולי זהות, כמעט נטולי מיתוג, כל אחד יכול להשתמש בהם, אבל אף אחד לא ימצא בהם סגנון אישי ויוצא דופן.
ג'ון מאדה, מעצב גרפי יפני שפעל גם כן באותה התקופה ונחשב לאחד המעצבים הראשונים בעולם שעסקו שעיצוב ממוחשב טען כי המקור של העיצוב המוקפד הוא במסורת היפנית המקדשת את ההמקצעות וההתמחות, וכי גם בבליל הטיפוגרפיה הממוחשבת שלו יש מקום לביטוי אישי. מאדה מזכיר את MUJI בפנייה שלו אל הכלל, אל המכנה המשותף, ובדומה לMUJI הוא יוצר מאותו מכנה משותף את כתב היד הייחודי לו, ממש כשם שהפשטות של MUJI הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, ומהמותג שלה.
איסימיאקי סייס, מעצב אופנה יפני לקח את האלמנטים אסתטיים מהתרבות היפנית אל המצאות של חומרים וחידושים טכנולוגיים בטקסטיל ועד יצירת בגד העשוי כולו מחתיכת בד אחת המתכתב עם הצורניות של הקימונו.
קורמטה שירו הוא מעצב יפני המבטא בעבודותיו את מאמצי השיקום והיצירתיות מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ביפן.
המוצרים ועיצובי הפנים שלו מאופיינים בחזות פיוטית, ומשקפים תפיסה חדשה וייחודית: בחינת העיצוב באמצעות ערכים ורעיונות פילוסופיים ואסתטיים כמו שחרור מחוקי הכבידה, שקיפות, ריחוף ושימוש באור. מעבר לכך, עיצוביו משלבים בהרמוניה סגנונות מנוגדים: אסתטיקה יפנית מסורתית, המתבססת על מלאכת יד דקדקנית מחד גיסא, וטכנולוגיה וחומרים תעשייתיים שגרתיים כמו רשתות פלדה, אלומיניום ולוציט, המייצגים את התרבות המערבית העכשווית מאידך גיסא. בשנת 1981 הצטרף לקבוצת העיצוב האיטלקי ממפיס. MUJI מתכתבת עם החומריות הפשוטה והנקייה הזו, עם השקיפות בסדרת המוצרים הלבנה- חלבית, השקופה לא שקופה, ועם ההקפדה על האיכות והפרטים הקטנים.
אנדרה פדואי הוא אדריכל יפני שהשתמש במתודות בנייה הלקוחות מהבנייה היפנית המסורתית והעולם של הצורות הגיאומטריות הפשוטות, אך במקום שימוש בעץ היפני המסורתי לאדריכלות הוא משתמש בבטון. ניתן להשוות זאת לקו הנקי של MUJI המשתמש בחומריות החלבית השקופה המודרנית מצד אחד, אך המתכתבת עם נייר האורז המופיע רבות בעיצוב היפני העתיק ובאפקט השקיפות החלבית שלו.
מעצב יפני נוסף שהושפע מתרבות הפופ האמריקאית הוא יוקו טנדנורי, שהיווה את אחד המעצבים שגישרו בין יפן למערב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה